את עלייתו בגיל 27 לארץ של שגריר ישראל בבריטניה דניאל טאוב, התנתה רעייתו זהבה, שעלתה לישראל בגיל צעיר ובכך שינתה לחלוטין את חייו. טאוב (52) שנולד והתחנך בבריטניה, מאמין שכיהודי, כשאתה גר בישראל אתה כותב את ההיסטוריה. במקומות אחרים אתה רק הערת שוליים. זהבה היא מורה ומחנכת בישראל, וכאן מהווה שותפה פעילה לפעילות הדיפלומטית שלו. לזוג יש שישה ילדים, ארבעה נותרו בישראל (שניים מהם משרתים כרגע בצהל) ושניים הצטרפו לשליחות של הוריהם.
איך היה לשוב לכאן, הפעם כשגריר ישראל?
התחושה הייתה מאוד מיוחדת. כשהגשתי את כתב האמנה למלכה, היא שאלה איך זה לשרת כדיפלומט במדינה שבה נולדתי וגדלתי. אמרתי שאני גאה לשרת את ישראל שהיא המולדת ההיסטורית של העם היהודי מזה 2,000 שנה, אבל גם מכיר בכך שבהיסטוריה המשפחתית שלי, את התקופה הרגועה, המבטיחה והסובלנית ביותר מצאנו בבריטניה וזו דרכי להביע את הערכתי.
העובדה שאתה בריטי במקור משפיעה על היחס כלפיך?
לא חושב שיש הבדל משמעותי ביחס כלפיי. בקרב הבריטים קיימת, עדיין, תחושה שהם כל כך מרכזיים, כך שזה לא מפתיע אותם שמישהו דומה להם. בנוסף, יש לא מעט דיפלומטים, בעיקר מהעולם הערבי, שהתחנכו כאן לאורך ילדותם ונערותם, ולכן גינונים בריטיים והיכרות עמוקה עם המקום אינם נדירים.
שיתוף פעולה כמטרת-על
שגרירות ישראל, בניצוחו של טאוב, שמה לה כמטרת-על את קידום הסוגיות המדיניות והעמקת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות. התקופה הנוכחית מאופיינת בזעזועים עמוקים בעולם הערבי ושינוי יסודי של המזרח התיכון. צריך לחזור יותר מ-100 שנה אחורה כדי להיזכר במשהו דומה, הוא מסביר, ובריטניה היא כוח חשוב. היא חברה במועצת הביטחון של האום, משתייכת לג’י-8, ומשמשת מרכז פיננסי ומוקד תקשורת עולמי. דווקא עכשיו חשוב להעמיק את הדיאלוג עם הצמרת המדינית כאן, ולוודא שיש הסכמה והבנה בינה ובין ישראל. והאמת היא שזה קורה, הוא מציין בגאווה. כבר מזמן לא היה שיתוף פעולה כל כך הדוק בין שתי המדינות.
איך אתה מסביר זאת?
זה נעוץ בהערכה הדדית ליכולות הניתוחיות של המדינות, ראייה משותפת של המציאות ואתגרים משותפים. למשל: איראן, המלחמה בטרור, התמודדות מול טרור הסייבר החדש. יש לנו יחסים קרובים עם הדרג המאוד בכיר כאן.
ומאידך נמתחת כאן גם ביקורת קשה על ישראל. למשל, על הבנייה בהתנחלויות.
כמובן שאנחנו לא מסכימים על הכול, ואפשר לומר שחלק גדול מחילוקי הדעות הם סביב הסוגיה הפלסטינית והבנייה ביהודה ושומרון, אבל עדיין יש לנו מכנה משותף רחב: שתי המדינות תומכות באותה מסגרת של התקדמות. ראש הממשלה דיוויד קמרון וראש האופוזיציה אד מיליבנד ביקרו בארץ ותמכו תמיכה מאוד יסודית בעצם קיומה של ישראל ובחשיבותה כמדינה יהודית.
ואתה, עדיין מאמין שהסדר אפשרי?
בתור מי שמשתתף במשא ומתן עם הפלסטינים כמעט 20 שנה, אני דווקא נשאר בצד האופטימי של הספקטרום.
זה הזמן להשקיע בשיפוץ תדמית המדינה
בזירה התקשורתית, טאוב מאמין כי המציאות הישראלית שמשתקפת בתקשורת המקומית הינה מעורבת ולא הכול שלילי, כפי שאנחנו נוטים להניח, ומוסיף כי דווקא עכשיו, כשהעולם סוער ועסוק בעניינים אחרים – זה זמן מצוין להשקיע בשיפוץ התדמית, לתדרך עיתונאים ולפעול מאחורי הקלעים כדי להשפיע על דעת הקהל.
כחלק מהשגת המטרה, אחד הפרויקטים שמפעילה השגרירות בשנתיים האחרונות הוא: מעבר לסכסוך, שבמסגרתו מקודמים לתקשורת הבריטית סיפורים ישראליים שעוסקים בנושאים, כמו קולנוע, מוזיקה, יין, ספרות ועוד. כל זאת, במטרה לצבוע את ישראל בצבעים נוספים מלבד צבעי המלחמה והקונפליקט.
כשגריר ישראלי, אתה נתקל בהרבה אנטישמיות?
לא הייתי אומר אנטישמיות, אבל בביקורת חריפה בוודאי. אנחנו יוצאים למקומות שמאתגרים אותנו: אקדמיה, כנסיות וכד’. וכן, לפעמים קיימת עוינות כלפינו. מצד שני, רוב הבריטים ניחנים בתכונה שאני מאוד מעריך והיא היכולת להקשיב. ובימים אלה, בעקבות ה’התעוררות הערבית’, יש לנו ‘קייס’ מצוין, כי אנשים שואלים את עצמם מה הם הערכים שחשובים להם, במה הם מאמינים, וכשהם מסתכלים על המזרח התיכון, הם מגלים שישראל היא אולי המקום היחיד שמממש את הערכים האלה. לצד זה, יש קבוצת אנשים ששמה לעצמה למטרה לעשות דה-לגיטימציה לישראל. אנחנו צריכים לוודא שהם לא מפיצים את הרעל שלהם. אנחנו צריכים כל הזמן לזכור שבניית בריתות עם קהלים שונים והתמודדות עם יוזמות חרם הם רק חצי מהעבודה. החצי השני הוא להציג כל הזמן את היתרונות היחסיים של ישראל ואת החיובי. למשל, פיתוחי הטכנולוגיה והרפואה הישראלית המתקדמת שזוכים כאן להערכה גדולה.
על אף הלהט של הדיפלומטים הישראלים, לאחרונה נקטתם בעיצומים כדי לשפר את תנאי עבודתכם. האם בישראל לא מבינים את חשיבות החזית הדיפלומטית?
הסיבה שקשה לדיפלומטיה להשפיע (על מקבלי ההחלטות באוצר, נ.ר.ו) היא שהתוצאות שלה ניכרות בטווח הבינוני והארוך ולא באופן מיידי (הוא משיב בדיפלומטיות). עם זאת, החשיבות שלה גבוהה ביותר. בתפקידי כיועץ משפטי עברו במועצת הביטחון של האום שתי החלטות שהביאו לסיום הלחימה בעזה ובמלחמת לבנון השנייה. הייתי עד לכך שפרק הזמן שניתן לכוחות צהל לפעול הוכתב על ידי הפעילות הדיפלומטית. עדיין ניגשים אנשים מצוינים למשרד החוץ, אלא ששליש מהם עוזב לאחר מספר שנים. חשוב לתת לאנשים הטובים האלה את הכלים להישאר.
תסריט דיפלומטי
טאוב הוא מעט יוצא דופן לא רק בשל העובדה שנולד פה, אלא גם כיוון שתחומי העיסוק שלו מגוונים במיוחד. לצד התמחותו המשפטית והקריירה הדפלומטית שלו, הוא אוחז גם בתואר בספרות מאוקספורד והיה היוצר והתסריטאי הראשי של הטלנובלה החצר – סדרה בת 26 פרקים ששודרה בערוץ תכלת וערוץ 10 בין השנים 2003-2005 ועסקה בנעשה בחצר חרדית.
איך התגלגלת לזה?
זה קרה בזמן העיצומים הקודמים של משרד החוץ, וזה סיפור מאוד ישראלי (הוא מחייך). זה מזכיר לי שכשהגעתי לישראל והייתי עדיין במרכז הקליטה, הצעתי לנשיא דאז חיים הרצוג לכתוב עבורו נאומים. בהמשך קיבלתי טלפון והוזמנתי לפגישה. וכך התחלתי לכתוב עבור הנשיא. זה משהו שיכול לקרות רק בישראל. כך היה גם עם הטלנובלה: חברים שלי הקימו את ‘ערוץ תכלת’ ובשיחה חברית הצעתי לכתוב וככה זה התגלגל. מה שניסיתי לעשות בסדרה, הוא קירוב לבבות וחשיפת דילמות מהעולם הדתי. קירוב לבבות לא יכול להיעשות רק עם הראש, אלא גם עם הלב. וככה זה גם עם ישראל. אנחנו מנסים להראות שישראל היא בית עם הרבה דלתות, ותפקידנו לחלק את המפתחות.
אפרופו דת, האם העובדה שאתה אדם דתי משפיעה על העבודה שלך?
קשה לדעת, אבל אני מאמין שחיבור למורשת מסייע. כבר הוזמנתי בעבר להעביר שיעורים בכנסייה על יישוב סכסוכים בתנך, והזמנו מנהיגים לשבת איתנו בסוכה. זה עוד כלי בארגז הכלים הדיפלומטי והוא פותח ערוצים נוספים להידברות.
הישראלים כאן הם נכס
נכס הסברתי נוסף, לדברי טאוב, הוא הקהילה הישראלית בממלכה. כשהגעתי לכאן, הופתעתי לגלות שיש כאן כל כך הרבה ישראלים ושלרובם חשוב לשמור על הזהות הלאומית שלהם. וחשבתי לעצמי: ‘אם יש כזה פער בין איך שהבריטים תופשים את ישראל לבין איך שהיא באמת, ויש כאן כל כך הרבה ישראלים, למה שלא נשתמש בהם?’. כשהבנו שרבים מהם רוצים לסייע בהסברה, ארגנו בשגרירות קורסים קצרים שמספקים להם כלים לעשות את זה.
כבריטי לשעבר שעשה עלייה, איך אתה מתייחס לתופעת הישראלים שהשתקעו כאן?
אני עדיין מאמין שהחיים בישראל זה להיות ‘על המגרש’ ולחיות בשאר העולם זה קצת כמו לשבת על הספסלים, אבל אני לא שופט. אני יודע שהמציאות מורכבת, קיימות דרכים רבות להתחבר לישראל והישראלים כאן הם נכס.
