שלום חבריי הלונדונים. אני לא יודע איך אצלכם, אבל לי נולד ילד. זו לא ממש לידה אמיתית, אני כידוע עקר בשנים האחרונות עקב קרינות מתקדמות ומחסור בזרעונים כשירים, אבל הפכנו אתמול למשפחה אומנה וקיבלנו ילד בן שנתיים, מקסים ויפה להחריד, כמו חדש מרופא. טוב, לא ממש מרופא, אבל רופא ראה אותו ואמר שהוא בריא כמו פופאי וחזק כמו אריה.
בינתיים אסור לי אפילו לגלות לכם את שמו, כי הוא חסוי עקב מעמדו המשפטי, אז רק אספר שחייו עד עכשיו לא היו ממש חיים, ולכן יש לי תחושה שהוא ישרוד אפילו את הבחירות המתקרבות. כמעט שני עשורים שלא היה לי ילד תינוקי, אבל זה ממש כמו אופניים. קנינו כמובן גם כשלושה זוגות אופניים, שלא יחסר, וגם לא היינו בטוחים איזה צבע הוא יאהב.
הכי מוזר זה פתאום לגדל ילד בלי מיכל ינאי בסביבה. כשהילדים שלי היו אינפנטילים ושטותניקים, הם לא זזו מטר בלי איזו מילה ממנה או מעודד מנשה. היום יש כארבע מיכל, שלוש רינת ושני יובל המבולבל – המקורי והחקיין. בסוף התברר לי שזה אותו אחד. שניהם לא רעים אגב.
בודק שהוא נושם כל עשר דקות בלילה
למרות שהילד גאון, יש כמובן בעיות היקלטות, כי העניין הזה של לא לעשות כל מה שהוא רוצה כל הזמן, אלא רק חלק מהזמן, קצת מציק לילד. הוא גם קלט בחושיו הבריאים (שעברו כבר הרבה ב?24 החודשים האחרונים), שאנחנו פה כדי לעשות לו טוב. איך אפשר לעשות פחות מהכי טוב לילד שהעולם לא רצה בו? אז הוא קלט את זה, היבחוש, ומנצל כל שנייה. עד לרגע שבו אני אומר לא!.
הצרחה שמגיעה מעומקי הגרון הצעיר שלו לא משאירה הרבה ברירות. אני רוצה לעמוד על שלי, אבל הוא חזק יותר וצודק יותר. חוץ מזה, הדבר האחרון שחסר לי בחיים הוא גם שהשכנים יצלצלו למשטרה ויספרו שזוג העיתונאים שנורא רצו ילד – מנסים עכשיו לחסל אותו.
בכלל, תחשבו כמה כל אחד מאיתנו חרד לשלום הילד הפרטי שלו, כמה אנחנו שומרים עליהם ודואגים כשהם מאחרים בחמש דקות מאיזה בילוי בעיר. אז קחו את הדאגה הזו, תכפילו ב?100 – כי אני איש חרד באופן קיצוני בלי קשר לכלום – ואת זה תכפילו בעוד 1,000. המחשבה שציפורן שלו תיפגע – כשאני לקחתי אותו תחת חסותי כדי לשפר את חייו ולעשות מהם משהו נורמלי – לא נותנת לי מנוח. כבר ארבעה ימים שאני לא ישן, למרות שלקחנו חופש מהעבודה. אני בודק שהוא נושם כל 10 דקות במהלך הלילה, ובועט בו קלות כדי לראות שזה לא נחירות דמה. גם את זה הוא קלט ומתזז אותי כהלכה.
נולד בטבור של הפיגוע
הוא הגיע אלינו באמצע פיגוע הדקירה באוטובוס, במרכז תל אביב. נולד ממש בטבור של הפיגוע. הפער בין ילד שמנסה לשרוד נגד כל הסיכויים, אל מול מזרח תיכון שמנסה לכלות את עצמו למרות כל הסיכויים – מתסכל יותר ממירי רגב.
הייתי יכול להמשיך עוד שעות, אבל הקטן רוצה במבה. זו כבר שקית שלישית הבוקר, אך כשניסיתי לעצור אותו אחרי השנייה הוא הודיע שהוא עוזב ועובר לכחלון. לא באמת, זה היה סתם סיוט.
להתראות אחרי הבחירות. או קצת לפניהן. הילד, אגב, נראה כמו תומך נלהב של ליברמן. אבל עדיין לא הספקתי לספר לו על פאינה קירשנבאום.
