בזמן כתיבת שורות אלו, מצליח מנהיג הלייבור אד מיליבנד, על פי אחד הסקרים, להשתחל אל תוך דאונינג סטריט כנגד כל הסיכויים. הוא מקבל 36 אחוזים – ארבעה אחוזים יותר מאלה של יריבו דיוויד קמרון. אולם, הפלא ופלא, חולפת יממה אחת ולפי סקר אחר מצליח ראש הממשלה לשמור על כסאו בדיוק באותם אחוזים. נראה שכמו בישראל, הסקרים נוחלים כישלון חרוץ בניבוי תוצאות הבחירות גם בבריטניה. אם ניקח בחשבון את שולי הטעות בסקרים אלה הרי שהפער בין שתי המפלגות מגיע לעשרה אחוזים!
אולם, על פי תוצאות הסקרים, מיליבנד וקמרון לא יקבלו רוב מוחלט בפרלמנט ויצטרכו לכונן קואליציה עם מפלגות קטנות אחרות. נשמע מוכר? כבר זכינו לממשלה קואליציונית אחת, שמסיימת את כהונתה בימים האלה ואין מקום לספק: האיים הבריטים התרגלו לממשל קואליציוני ואין הם רואים בו אסון כל כך גדול.
העובדה שהפוליטיקה של ווסטמינסטר פושטת ולובשת צורה חדשה כרוכה בראש ובראשונה מאכזבתם של המצביעים מהגושים הגדולים. הנה כי כן, הם פונים אל המפלגות הקטנות הקולעות יותר לטעמם, אף כי בשיטת הבחירות הנוכחית, סיכויים להגיע לספסלי הפרלמנט קלוש למדי.
קחו למשל את המפלגה העצמאית בהנהגתו של נייג’ל פראג’. בסקרים היא מגיעה ל?13 אחוזים, אך הם שווים רק שני מנדטים. הירוקים מגיעים לשישה אחוזים ועלולים לאבד את הפרלמנטרית היחידה שיש ברשותם. והליברל?דמוקרטים? הם מצליחים להגיע לשמונה אחוזים, אולם לפרלמנט הם יכניסו בקושי 18 פוליטיקאים. בשיטה שבה המנצח באזור בחירה מסוים לוקח את כל הקופה אין סיכוי גדול למפלגות קטנות, אלא אם כן הן מרוכזות באזורים אחרים, כמו בסקוטלנד, שבה המפלגה הלאומית המקומית עתידה לזכות בניצחון סוחף, העשוי להפוך אותה ללשון מאזניים במקרה של תיקו בין שני השחקנים הגדולים. הסקוטים כבר הודיעו שיעדיפו ללכת עם הלייבור, ובכל מקרה, ייווצר מצב ובו מפלגה הדוגלת בניתוק מוחלט מבריטניה, תשפיע באורח קיצוני על מה שמתרחש בה. אולי כדאי בכל זאת להתגעגע לשיטת הבחירות הישראלית?
קמרון מנסה לשוות לבחירות אופי נשיאותי. הוא חוזר ומדגיש את העובדה שהבחירה היא בינו לבין מיליבנד ותו לא (בדומה לשיטתו של בנימין נתניהו). בכך הוא מנסה לשכנע את הקולות הצפים שלא לנדוד למפלגות הקטנות. הוא עושה זאת גם משום שבמבחן האהדה האישית הוא גובר על יריבו בשיעור ניכר, שסובל מעיתונות עוינת ואף מרצח אופי. גם במפלגתו שלו לא נוטים לו חסד ורבים מותחים עליו ביקורת בפומבי, מה שבהחלט מזכיר את התרבות הפוליטית במפלגת העבודה הישראלית.
המפלגה השמרנית מנסה להלך אימים על הבוחר. אם מיליבנד ייבחר, היא אומרת, הוא יעלה מיסים ויפגע אנושות בעסקים. הסיטי מצטרפת למנגינה. קמרון עושה שימוש רב במה שנראה כהתאוששות כלכלית, אולם זו לא מורגשת בכיסם של רוב הבוחרים. שר האוצר שלו, ג’ורג’ אוסבורן, מרבה לדבר על הירושה שהותירה לו האופוזיציה (סיפור מקביל ליאיר לפיד?), אולם גם הוא יודע שטענה זאת הפכה זה מזמן לקלישאה חבוטה. מנגד, אפס אינפלציה, ירידה בשעורי האבטלה ומחירי נפט נמוכים מעניקים רוח גבית למפלגת השלטון.
קלג עשוי להתנדף
ודאי קיבלתם עלוני בחירות, ביניהם מחבר הפרלמנט השמרני מייק פריר, המייצג את רובע בארנט בצפון?מערב לונדון. העלון שלו הוקדש למס הווילות, שאותו מתכוון הלייבור להשית אם יגיע לשלטון. הוא מתייחס לאפשרות שתושבים המתגוררים בבתים ששוויים מוערך בין שניים לשלושה מיליון פאונד יצטרכו לשלם 3,000 פאונד לשנה. פריר, ולא רק הוא, סבורים כי באזורי בחירה מסוימים המס הזה יבריח קולות לזרועות השמרנים, ולו רק בגלל העובדה שבבתים כאלה מתגוררות משפחות שאינן בהכרח עשירות. הן פשוט שילמו עליהם מחירים מגוחכים לפני כמה עשורים ועתה יהיו אנוסות לעבור לבתים זולים יותר במחירי היום. אולם, עבור הלייבור מדובר במס הצפוי להעביר אליהם תמיכה של מאות אלפי מצביעים שייראו בכך ניסיון צודק לפגוע בעשירים כדי להטיב את מצבם של העניים. בכך מוותר בעצם מיליבנד על האפשרות שבוחרים אמידים יצביעו עבורו. בעצם, הוא ויתר עליהם מראש. במבחן האלקטורלי הוא עשוי להיות צודק, שכן, מספרם של העניים גדול שבעתיים מזה של האמידים.
מכאן כמובן ההערכה שלמרות הבעייתיות, הצודקת או כוזבת, באישיותו של מיליבנד, התמיכה במפלגתו תהיה גדולה יותר בשל הפערים החברתיים ההולכים ומתגברים בחברה הבריטית. זאת הסיבה מדוע, על פי כל סקר, לונדון תיפול כפרי בשל בחיקו של הלייבור ותעניק לו לפחות 40 אחוז מהקולות. אלה כמובן יכללו לא רק את המרכזים והפרברים העניים, אלא אף את המיעוטים האתניים. במהלך 13 שנות שלטון, תחת טוני בלייר וגורדון בראון, הגיעו לבריטניה כ?3.8 מיליון מהגרים. אמנם לא לכולם יש זכות בחירה, אבל אותם אלה שיילכו לקלפיות, יצביעו עבור המפלגה המובנת מאליה, שאינה צבועה בכחול. מיותר לציין שמרבית הבוחרים המוסלמים יצביעו אף הם למפלגה האדומה, למרות שהעומד בראשה הוא יהודי. עובדה זאת מפריעה דווקא למצביעי המפלגה העצמאית, שמחציתם לא יצביעו עבור מיליבנד בשל מוצאו, למרות היותו מתבולל. האזרח המוסלמי הממוצע, מנגד, יימנע מלהצביע במיליוניו עבור מפלגת השלטון, בשל הרטוריקה שזו אימצה נגד הקיצוניות המוסלמית. אולם יהיו אחרים שדווקא משום כך יצביעו עבור השמרנים, ברצונם לראות מדיניות תקיפה יותר נגד תופעת ההקצנה.
מי שתשלם מחיר גבוה בסיבוב הנוכחי תהיה ככל הנראה המפלגה הליברל?דמוקרטית, בהנהגתו של ניק קלג. כשותפה קואליציונית זוטרה היא נפלה בין הכיסאות בחומש האחרון וכמה מחבריה נתפסו בקלקלתם. היא עלולה לאבד למעלה ממחצית קולותיה ואולי אף להימחק כליל. איבוד זהותה הוא העומד בעוכריה וגם ריבוי אלטרנטיבות. גם קלג עצמו עשוי לאבד את כסאו.
המזרח התיכון נדחק לפינה
היעלמותה של המפלגה הכתומה מספסלי הפרלמנט לא תלווה במבטי צער בקהילה היהודית. העובדה שהיא עדיין מחזיקה בשורותיה חבר פרלמנט המחזיק בדעות אנטישמיות, לא רק אנטי-ישראליות, לא תיעלם מעיניהם של אוהדי ישראל רבים. דיוויד וורד אינו היחיד הנגוע בדעות אלה בתוך המפלגה, ולכן אין לקלג וחבורתו אשליות כלשהן בנוגע לקול היהודי. זה ממילא הפך לפחות רלוונטי בשנים האחרונות בשל התחזקותו של הכוח האלקטורלי המוסלמי. מן הטעם הזה, הקולות היהודים ברובם ינהרו לעבר קמרון, שחזר והדגיש את מחויבותו לישראל, ולא מתח ביקורת על פעולת צהל בצוק איתן. יתרה מכך, העובדה שהקצה סכום כסף גדול לשמירה על בתי כנסת ובתי ספר יהודים תתייצב לזכותו בבוא יום הדין.
אולם, אסור לשכוח שכמו בארצות הברית, ענייני חוץ לא הכריעו בחירות בבריטניה. המזרח התיכון נדחק לקרן זווית ונושא החוץ החשוב ביותר יהיה זה הקשור לעתיד יחסיה של לונדון לאיחוד האירופי, וגם הוא נחשב לא מכבר לנושא פנים לכל דבר. השמרנים הבטיחו משאל עם, אם יישארו בדאונינג סטריט, ורבים ממנהיגיהם רוצים לפרוש מן היבשת. הלייבור מתנגד לכך, אולם גם פולמוס זה הולך ונדחק ממרכז סדר היום הפוליטי.
קיימת גם האפשרות, הנראית ברגע זה קלושה, שאחת המפלגות תקבל רוב מוחלט ותחסל את כל החישובים הקואליציוניים. ובל נשכח אפשרות אחרת שבה השמרנים, או הלייבור, ינהיגו ממשלת מיעוט. זה כבר קרה בעבר במהלך כהונתו של הרולד ווילסון כראש ממשלה ועשוי לקרות שוב ולקצר את משך כהונתה של הממשלה הבאה. הנה כי כן, הפוליטיקה הבריטית עוברת תהליך של ישראליזציה.
קרקס מעולם אחר
ההתמודדות הטלוויזיונית ב?ITV, שנערכה סמוך לאחד באפריל, גררה הרמת גבה למראה המתרחש. שבעה מתמודדים – חמישה מהם לחלוטין לא רלוונטיים – בזבזו זמן אוויר של שעתיים, בעוד שכלי התקשורת חגגו ניצחון לדמוקרטיה.
מזמן לא נכתבו כל כך הרבה מילים אודות אירוע כזה שלא באמת אירע. ראשית, הסימפוזיון הזה נערך חמישה שבועות לפני הבחירות, תקופה כה ארוכה שבמהלכה הכול ממילא יישכח. שנית, מה היה הערך לרב?שיח המוני זה כשידוע כי רק שני מועמדים מתמודדים על כהונת ראש הממשלה? ומדוע היה צריך לגרור את המטרוניתות מסקוטלנד ומוויילס, והפוליטיקאית הירוקה והמגוחכת להפנינג טלוויזיוני חסר?תכלית? אכן, קמרון סירב להתעמת עם מיליבנד, וזו תעודת עניות לראש הממשלה, שנראה כמתחמק מדו?קרב עם יריבו היחידי.
בנוסף, הקשקשת הזאת נערכה בימים שבהם ערכו ג’יהאדיסטים סומלים טבח בקרב סטודנטים נוצרים בקניה, כשתימן החלה להתפרק, ובזמן שדאעש השתלט על מחנה הפליטים אל?ירמוך שבסוריה. על כל אלה ועל העולם כולו לא נאמרה מילה אחת. בריטניה היא פרובינציאלית מתמיד, כששבעה פוליטיקאים השתכשכו בשלולית מקומית, שיצרה כמה בועות שהתנדפו למחרת.
