כאשר יצאנו בשבת האחרונה של 2012 מאיצטדיון האמירויות, העסקתי את מוחי בקדחתנות בשאלה אם חזיתי כבר בעבר במשחק רשמי בו נכבשו עשרה שערים. התשובה הייתה שלילית. בארץ שאלתי את הוותיק והבכיר בשדרני הספורט של ישראל, יורם ארבל, אם יש ברפרטואר שלו משחק בו הרשת נעה וזעה מניין פעמים או יותר. התשובה הייתה שלילית.
כלומר, הניצחון של ארסנל על ניוקאסל 3-7 היה בהחלט יוצא דופן. לא ממש היסטורי, אם מביאים בחשבון שארסנל בכבודה ובעצמה הייתה לפני כשנתיים מהצד הלא נכון של עשירייה בפרמיירליג – תבוסה 8-2 למנצ’סטר יונייטד באולד טראפורד – אבל לבטח בלתי צפוי, סנסציוני ושובר שיאים מקומיים. עד כמה הוא היה מפתיע, אפשר היה לגלות גם מהחיוכים הגדולים שהיו מרוחים על פני 30 הישראלים באוטובוס שהחזיר אותנו למלון בווסט-אנד. הם גם עיכלו את גודל החוויה והאירוע, וגם ניצלו את ההזדמנות להגניב בדיחה על חשבונו של המדריך-פרשן, עבדכם הנאמן, שבדרך לאיצטדיון אמר להם שמה שבטוח, ה-3-4 שראיתם במנצ’סטר לפני שלושה ימים לא יחזור על עצמו, והבטיח ארוחה קבוצתית במימונו, אם התחזית הזו תופרך.
אז נכון, 3-4 נוסף לא היה (הייתם צריכים לראות את חיוורון פניי וחרדתי המזדחלת לאורך גווי בדקות הספורות בהן ארסנל אכן הובילה בתוצאה הזו, למשך מספר לא גדול מדי של דקות לסיום), אבל 3-7 היה גם היה, וכאשר שקע משק כנפי ההיסטוריה, ונדמו קולות החדווה של החוגגים את האירוע ונדירותו, נותרה מרחפת באוויר שאלה חשובה: כמה אופטימיות ניתן לשאוב מפסטיבל סוף השנה באמירויות? עד כמה התצוגה הסוחפת הזו משקפת את הפוטנציאל האמיתי של התותחנים? עד כמה היא מסוגלת לשמש קרש קפיצה לבאות?
התשובות, כפי שנוכחו אוהדי הגאנרס כבר שלושה ימים מאוחר יותר (1-1 נגד סאות’המפטון), לא שידרו אופוריה, אפילו לא תפנית. ארסנל של השביעייה נגד המגפייז הייתה פריקית. סוג של Fluke. סטיית תקן. היא העידה הרבה יותר על הפגיעות של ניוקאסל, קבוצה הרפתקנית עם הגנה של עץ אשוח – עלים נושרים, נייר כסף ונצנצים – מאשר על האיכויות הנרכשות החדשות של ארסנל. היא שימשה אולי עדות לכך שביום טוב יש לתותחנים תחמושת משודרגת, אבל בעת ובעונה אחת הדגישה את כל הקשיים שבמציאת ימים טובים שכאלה חדשות לבקרים.
כי לארסנל אין התקפה. איך אני מעז. הרי אלו מילות כפירה, במיוחד כאשר הן באות בצל כיבוש שביעייה. ולבטח הן אינן יכולות להיות תקפות כאשר שלושה שערים מתוך השבעה – כמו כל הכמות של האורחים מטיינסייד – נכבשו על ידי שחקן אחד, תיאו וולקוט, שנמצא בכושר מעולה. אז הנה הניסיון לנמק את מה שבהקשר של אותה שבת מופלאה נראה בלתי ניתן לנימוק: חרף הבליץ, ארסנל בשום פנים ואופן לא הייתה נוצצת. אין לה חוד ראוי לאנקות גבהים. ג’רביניו לא סוחב, מרואן צ’מאח שמח לעבור בהשאלה לווסטהאם, לוקאס פודולסקי משחק מדי מאחור או באגף ותורם רק לפרקים, ואוליבייה ז’ירו עוד לא התאקלם ולא נותן אינדיקציות שבכדורגל האנגלי הוא יוכל להיות פיתרון ארוך טווח. מה שנשאר זה באמת רק וולקוט.
אבל תיאו וולקוט הוא יהלום בעירבון מוגבל. אובר-רייטד. הכישרון שלו ידוע, אך מוגבל. מהירות והובלת כדור מעולה, לצד חסך במשחק ראש, בזבזנות בניצול הזדמנויות (לא נגד המגפייז) ונטייה לדעיכה ולתקופות אפרוריות ובצורת. הניסיון של ארסנל להשאיר את וולקוט באמירויות הוא מוצדק, אבל לטעמי, אי אפשר לבנות סביב החלוץ האנגלי הזה את שאר פירמידת הלחץ והמחץ.
למנצ’סטר יונייטד יש העונה את רובין ואן פרסי. זה האיש שיכול היה לעשות את ההבדל בארסנל, אבל עזב אותה בקיץ ועתה מתגלה בלנקשייר לא רק כסקורר המדופלם שהכרנו וידענו, כי אם גם כווינר ומנהיג כריזמטי לתפארת. בשורות ליברפול משחק לואיס סוארז. נכון, החלוץ מאורוגוואי שנוי במחלוקת בגלל פליטת פה גזענית, שער ביד ועוד כמה וכמה התנהגויות לא ממש קונוונציונליות בקוד של האי הבריטי. אבל הוא שחקן כביר. עילוי. ומי שעל המגרש משמש מגדלור של השראה ויכולת, וסוחף את העמיתים. בחלק ההתקפי של האלופה, מנצ’סטר סיטי, מככבים אפילו שני כדורגלנים הבולטים משכמם ומעלה בהענקת כישרון והשראה גם יחד: קון אגוארו ודיוויד סילבה. ואן פרסי, סוארז, סילבה. האם אפשר לכתוב וולקוט באותה נשימה? מסופקני.
לכן היו, אפוא, הניצחון הפנומנלי ועשרת השערים באמירויות סיבה למסיבה לכל 60 אלף הצופים שקיבלו הזמנה לנשף. אבל אבק השמחה של ארסנל שקע מהר, ועמו ההכרה שזו עונה קיצונית, וכמו שההדחה מגביע הליגה בידי ברדפורד סיטי הנמושה אינה בחשבון הסופי עדות למשבר אטומי, כך גם השביעייה לרשת ניוקאסל היא סנונית אחת גדולה, אבל היא לא מבשרת שום אביב. כדי שהשמיים בארסנל יהיו בהירים ושטופי שמש באמת, על מנת שהבצורת בת שמונה השנים של זכייה בתארים תיבלם, זקוק עדיין המועדון בצפון לונדון להשקעה, הזרמת דם חדש, עירוי ושידוד מערכות. בקיצור: לשינוי דרסטי.
