קבוצת התיאטרון הוקמה בשנת 2000 – על ידי פליקס בארט, המנהל האמנותי והבמאי של ההצגה, ומקסין דויל, כוריאוגרפית הלהקה ובמאית שותפה – במטרה ליצור תיאטרון שבו הגבולות בין הקהל, השחקנים והחלל מטושטשים ומשתנים כל הזמן. בהופעותיהם, מחליט הקהל בעצמו מה הוא רוצה לראות ולחוות, באיזה סדר וכמה זמן להקדיש לכל דבר. הוא גם יכול לבחור כמה קרוב או רחוק הוא רוצה להיות בכל סצנה. ההפרדה היחידה היא שהקהל חובש מסכות לאורך כל המופע וכך ניתן להבדיל בינו לבין השחקנים.
המופע מתרחש בחלל נטוש, ששימש בעבר כמשרד לחלוקת דואר, על פני ארבע קומות שכולן בנויות באופן דקדקני. ההתרחשויות ברובן הן באולפן הוליוודי פיקטיבי משנות ה-60′ בשם אולפני טמפל הכולל חדרי עריכה, משרדים, חדרי הלבשה וסט המשחזרים בפרטי פרטים את המקום והתקופה. באולפן מצלמים סצנות שונות עם חזות הוליוודית זוהרת לצד לוקיישנים נידחים בשולי העיר, כמו בית קברות ושכונות עוני. הרעיון הוא להפגיש את הגבוה עם הנמוך ואת הנוצץ עם המכוער.
הסיפור מבוסס באופן עקיף על המחזה, וויצק, שכתב גיאורג ביכנר. גם וויצק כלל אוסף של סצנות בודדות וחסרות תלות תוכנית או כרונולוגית ביניהן, וגם הוא עסק בנושאים דומים: שפיות מול שיגעון ואהבה מול בגידה. עבודת התחקיר הסתמכה גם על הרומן (שאף עובד לסרט), יום הארבה, מאת נתנאל ווסט, המתמקד בדמויות שחיות בשוליים של הוליווד. הסצנות הן קצרות, חלקן משלבות בעיקר תנועה בכוריאוגרפיה של מקסין דויל, ובחלקן שילוב של טקסטים קצרים. המופע מצליח לשלב באופן אינטגרלי כמעט את כל האמנויות: תיאטרון, מחול, מוזיקה חיה, סאונד מוקלט ואמנות פלסטית, אבל יש מקום לקצת יותר הומור בקטעים מסוימים. אפשר גם לשוטט לבד בחללים, מה שמזכיר ביקור בתערוכה.
מה שמרשים במופע הוא הירידה לפרטים ברמת עיצוב החלל המדהימה (בניצוחה של ליבי וון עם צוות גדול של עוזרים) וגם המשחק; לכל דמות ברור מי היא ומה המסע שהיא עוברת, וניתן להמשיך ולעקוב אחריה גם בתום הסצנות בהן היא משתתפת.
כמה עצות מעשיות: להביא נעלי הליכה נוחות ולקחת מקדמת זמן גדולה, שכן, המופע ממוקם ליד תחנת פדינגטון ביציאה הקרובה לקו בייקרלו, ולכן קל להתבלבל באיתור המקום. בנוסף, בקומה הראשונה, במקום שנקרא סטודיו 3, יש בר עם מוזיקה חיה שבו אפשר להוריד את המסכות ולנוח קצת אם החוויה הופכת אינטנסיבית מדי. כדאי ומומלץ!
