בן 31, עם מטר תשעים של אנרגיה ואנגלית קולחת, פגש עופר יציב – באירוע של ארגון ‘חאפלה’ לפני כמה חודשים – את נור אל קוואג’ה (23), שחקנית ממוצא פלסטיני-קנדי, והשניים החליטו להרים מופע משותף. הם צרפו אליהם גם את ג’אנה זינאדין, שחקנית לבנונית דרוזית ופמיניסטית; רבקה גרוס, שחקנית יהודיה בריטית; וזיין ג’אפר, שחקן בריטי ממוצא שיעי לבנוני, (שמאחורי הקלעים זוכה לכינוי החיזבאללה) – ויחד הקימו קבוצת תיאטרון עצמאית שנקראת: Conflict Relief.
יציב, שמתגורר בלונדון מזה חמש שנים מתוכן למד שלוש שנים בבית ספר למשחק, ‘קורט יארד’ מסביר שעם כל הביקורת שיש לי – ולא הכול בישראל עובד איך שאני חושב שצריך – אני אוהב את המדינה וחושב שהיא הצלחה. יחד עם זה, הוא מספר מדוע החליט לעשות תיאטרון ישראלי-פלסטיני שמטפל בנושאים כאובים דרך ההומור.
יציב חי על קו התפר: ציוני אוהב ישראל, וביקורתי שעבורו זו נקודת מוצא לדיאלוג עם המצב הפוליטי דרך האמנות. בתקופת הצבא, כששמר בחברון על הכלא והיה רואה את משפחות האסירים עומדות בחוץ במשך שעות, הוא מספר איך לא שם לב לסבלן. שם שלט הפחד, והעניין האוטומטי – ההישרדות, עד שיום אחד פעילת אום צעקה עליו. רציתי להגיד לה שאני רק חייל פה… אבל אני חושב שהכיבוש באמת משחית ושנשלם מחיר כבד. הוא לא מאשים הנהגות קודמות בישראל שלא דרשו חזרה לגבולות 67′. אני ובני גילי הם המנהיגים של הדור הזה, ועלינו מוטלת האחריות לפתרון הסכסוך עכשיו, ואני עושה את זה דרך האומנות. את הטקסטים כתבו השחקנים יחד, תוך תגובה למהדורות של חדשות – ואת האימפרוביזציות והצחוק ששחרר אותם מהמתח והאי-נוחות, הם מביאים לבמה במופע שיעלה בחודש יוני ושבנוי ממערכונים המדברים על שיחות השלום, הברחת נשק במנהרות, חיילים ומחבלים מתאבדים תוך חיוך חברי ולא שנאת נפש.
במקביל עובד יציב – שמגדיר עצמו קודם כל כרקדן – על כוריאוגרפיה למופע בשם ‘מדונה ואני’; מסע מוסיקלי אל שנות ה-80. הוא מתאר בלהט את אהבתו לריקוד, שהתחילה כשהיה בן 13 ושימש בן זוג לאמו בחוג ריקודי עם ברעננה, שם גר. בגיל 15 הגיע לפסטיבל כרמיאל, הציץ ונפגע כשראה איך רקדנים, סתם ככה, מסוגלים להרים את הרגל עד לראש. האווירה המיוחדת בפסטיבל עזרה לי להבין ש’זה מה שאני רוצה לעשות’, הוא מסביר. כשחזרתי, התחלתי לקחת שיעורים פרטיים בחוג לבלט, למרות שהחברים אמרו לי: ‘אחי, אתה עושה לנו פדיחות’. אבל רק שם הרגשתי ‘שייך’.
למרות שהיה תלמיד מצטיין הוא ניחן בחוסר מנוחה. ספורט לא התאים לי. לא כדורסל ולא ג’ודו. המקום בו יכולתי למצוא שקט נפשי היה בקריאת ספרים ובריקוד. כעבור שנתיים שב לכרמיאל הפעם כרקדן על הבמה, והמשיך ללמוד, גם בבת-דור, עד הגיוס, כשבצבא התייחסו אליו כאל עוף מוזר.
כשהשתחרר ב-97′ גילה את הג’אז, והופיע כמעט בכל תוכנית טלוויזיה נחשבת כרקדן או כוריאוגרף. כשרק 12 גברים בארץ רוקדים – אותם 12 תמיד מוזמנים להופעות, הוא צוחק וממשיך, עם הבמאי ירון קפקפי גיליתי את השחקן שבי. שיחקנו בהופעה נודדת וראיתי שאני יכול לעשות עוד דברים על הבמה.
בלונדון הוא מרגיש שייך מבחינה אמנותית, למרות שבארץ הריקוד ברמה מהגבוהות בעולם, לדבריו. הספייס המנטאלי נוח יותר כאן, עם יותר פרטיות, ועם התחזקות הזהות היהודית והישראלית שבי, שאולי נותנת לי את הכוח לנהל דיאלוגים עם שחקני הקבוצה – מה שבמקומות גיאוגרפיים אחרים היה בלתי אפשרי כשאני רואה את העולם דרך המשקפיים של התרבות היהודית, הוא מסביר. באנגליה הבנתי שפחד הגלות שטמון בנו, טמון גם בהם – רק שבארץ הפחד מתבטא בכוחניות. הוא מעיד על עצמו שהוא שמאלני ממוצא ימני יחסי; אבא שלי היה סגן אלוף בצהל, ויקותיאל אדם זל היה הסנדק שלי, אבל כשחזרתי מטיול בית ספר בפולין הבנתי שעלינו לחלק את ירושלים ולהיות אבירי זכויות האדם. בגיל 17, אחרי מה שראיתי שם אני מאמין שמה שקרה שם אסור שיקרה – לא רק לנו, גם לא לאף אחד אחר בעולם הוא מסכם.
למידע נוסף:
