כשהגעתי ללונדון בפעם הראשונה, ב-1970, שכרתי מה שהיה ידוע כבד-סיט ליד תחנת פינצ’לי רואד. היה זה חדר גדול ומקסים, ולמרות שהייתי צריכה לחלוק את המטבח והשירותים, שכר הדירה היה רק חמישה לישט לשבוע. פחות מהמחיר של פאקט סיגריות או מיכל דלק בימים אלה.
הבית הראשון שלי בלונדון, שאותו רכשתי ב-1975 ועדיין חיה בו כיום, עלה 18,000 לישט. נכון, זו הייתה מציאה גם אז, למרות הבעיות הנלוות לבית ויקטוריאני טיפוסי בפרברים שנבנה ב-1886. אך עבור נכס ששווה היום שני מיליון לישט, הבית עמד בזה יפה, וכמובן גם אני.
עלונדון נוסד בתקופה חדשה יחסית במשחק הנדלן, המתואר לעיתים קרובות כרכבת הרים. המגזין נולד בשנת 1994 בתקופה רגועה יחסית. שוק הנדלן התחמם יתר על המידה במהלך סוף שנות ה-80′ עד לקריסתו ב-1989. אז מחירי הבתים ירדו עד לשיעור של 50% בכמה איזורים, ואנשים החלו לאבד את בתיהם בקצב של כ-1,000 בשבוע. במשך חמש שנים המחירים קפאו וב-1995 החלו לעלות שוב. לאחר מכן, כמו ברכבת הרים, המחירים הושלשו – כן, הושלשו – בפחות מעשור והמאה ה-21 לא הביאה עמה שום הקלה.
אחרי הקריסה הגדולה בסוף שנות ה-80′, נראה שלווי המשכנתאות לא למדו דבר. ב-2002 הם החלו להלוות פי שישה מההכנסה – מה שהזין את בועת מחירי הבתים, שבתמורה הצריכה משכנתאות גבוהות הרבה יותר. מלווים מבוססים הציעו הלוואות בשווי של כ-125% מערך הבית. הם התבססו על הציפייה הנמהרת שמחירים תמיד יעלו עוד ועוד. באותו זמן, הרעיון של רכישה לצורך השכרה, ולא רק לשם מחייה, קיבל תנופה ואנשים נטו להאמין כי הם יכולים לבנות תיקי השקעות מסיביים מבלי להשקיע מכספם האישי.
אבל למה לא, בעצם? הממשלה עצמה, שהונהגה אז על ידי גורדון בראון, הלוותה 20 מיליארד לישט עד שנת 2002. כשהם צפים על פני ים של חובות ומשכנתאות עצומות, מחירי הבתים עלו לשמחתם הרבה של בעלי הבתים והמשקיעים – אבל לא לשמחת הרוכשים. בעודם נדחקים הצידה ממכרה הזהב, הגיל הממוצע של רוכשי הבתים עלה מסביבות גיל 25 בשנות ה-70′ עד לסביבות גיל 38 כיום.
באופן אירוני, היה זה משבר נדלן שהפיל את המגדל המפואר. נכסים חסרי ערך נמכרו ברמאות לאנשים שלא היו יכולים להרשות לעצמם אפילו מלונה של כלב, וזה היה יותר ממה שכלכלת ארצות הברית הייתה יכולה לשאת, ואז המשבר המכונה סאב-פריים טלטל את העולם. בבריטניה, בנק northern rock קרס לאחר שבמשך שנים הציע משכנתאות של 125% וגרם לאינפלציה בבועת מחירי הבתים. הממשלה הצילה את הבנק, יחד עם עוד בנקים מלווי משכנתאות חסרי אחריות, והלאמת הנורת’רן רוק לבדו עלתה למשלם המיסים כשני מיליארד לישט. בעקבות זאת, הגיעה בצורת המשכנתאות, שאפיינה את השוק למשך חמש השנים הבאות ולא הראתה סימני דעיכה.
באנגליה ובוויילס המחירים עלו ב-55% במהלך חמש שנים אלו, עד שנת 2007, אבל מאז ירדו ב-0.1% (הם ירדו הרבה יותר אם לוקחים את האינפלציה בחשבון, שממנה הסקרים של מחירי הבתים מתעלמים משום מה). בלונדון, המחירים טיפסו פחות מהממוצע הלאומי בזמן המפץ הגדול של 2007, אבל עלו מאז בכמעט 20%, משום שמשקיעים בעלי ממון המתגוררים מחוץ לבריטניה מחפשים מקלט בטוח לכספם, ומחליפים בהדרגה את התושבים המקומיים, הנמצאים במאבק הישרדות על מקום מחייתם.
אותם משקיעים זרים תורמים להקפאת המחירים הגבוהים עבור נכסים שאינם ברי-השגה בלונדון. משבר זה לא יסתיים על ידי בנייה נוספת, משום שליזמים אין עניין בהורדת מחירים על ידי העלאת ההיצע. הממשלה אולי טוענת שאנחנו זקוקים ל-240,000 בתים חדשים מדי שנה, אבל היזמים בונים רק 118,000 בתים כדי להבטיח רווחים מקסימליים. שלא במפתיע, מספר בעלי הבתים קטן ב-130,000, בעוד ש-1.2 מיליון משקי בית שוכרים יותר בימים אלו, לעומת שנת 2006. עד 2020, כשליש מהאוכלוסייה עשויים להיות שוכרים פרטיים.
קיים קיטוב בשוק בלונדון. מצד אחד, ישנם מיליארדרים בינלאומיים שרכשו דירות ובתים במרכז העיר במחירים יקרים ומגוחכים, רק כדי להשאיר אותם ריקים. מצד שני, הלונדונים והמבקרים בעיר מתקשים לשלם שכר דירה שהולך ומרקיע ובתמורה הם זוכים לגור בכלובי ארנבים שנמצאים בפרברים נידחים.
בין שני קצוות אלו, בעלי הבתים מברכים כשהמחירים ממשיכים לעלות, אלא אם כן יש להם ילדים. במקרה זה, הם דואגים שמא ילדיהם לא יוכלו למצוא דירה ולעזוב את ביתם. תסריט זה משקף את הבעיה החברתית הגדולה במקומות, כמו תל אביב, שם זוג צעיר לא מרוויח מספיק כדי לשכור – שלא לדבר על לרכוש – משהו סביר.
בשני המקרים, הייתי רוצה להגיד שצפוי לנו עתיד טוב יותר. לצערי, איני יכולה. בין תעשייה שהיא אנוכית וחמדנית לבין פוליטיקאים שאינם יכולים להבין את הבעיה או את פתרונה, אני רואה עתיד שבו מגורים בלונדון יהפכו לדבר בלתי אפשרי עבור תושבים חדשים או הדור הבא. התחזית שלי למשך ה-18 השנים הקרובות: בלתי צפוי, מעונן עם סופת גשמים וקור. בררררררר.
