הפיל הזועם

באוקטובר 2007, שבועות ספורים אחרי שז’וזה מוריניו פוטר ואברהם גרנט נטל את המושכות בסטמפורד ברידג’, חתם דידייה דרוגבה על חוזה חדש בצ’לסי, שהבטיח לו שכר פנטסטי של 90 אלף פאונד לשבוע (!). דרוגבה, החלוץ הדינמי מחוף השנהב, חיבר עט לנייר – אם לתרגם ולנכס מימרה אנגלית – בשמחה ובששון. במארסיי, ממנה הגיע למערב לונדון ובה למעשה הודיע לעולם על קיומו ככוח כיבוש מבריק ואמיתי, השתכר דרוגבה אותו סכום בדיוק – רק לחודש. בתעריף החדש היה גם שיפור משמעותי בתנאי ההעסקה עליהם חתם עם הגיעו לצ’לסי בסוף 2004.

אבל חלפו רק כשבועיים מאז עזב הסקורר האפריקני את טקס החתימה במשרדים בפולהאם רואד שמח וטוב לב, ועד שהוא איבד את שביעות רצונו, שלוותו ועשתונותיו. באחד מצהובוני הממלכה פורסמה אז ידיעה שטענה כי השכר של שני הכוכבים האנגלים הגדולים של צ’לסי, ג’ון טרי ופרנק למפארד, הוקפץ לאחרונה לכ-130 אלף פאונד בשבוע. אפשר עכשיו לנהל כאן דיון פילוסופי על ההבדל המהותי, אם בכלל, בין 90 ל-130 כאשר גם הסכומים הקטנים כביכול הם כה אסטרונומיים, והעושר הראוותני לא ממש מבדיל ביניהם, אבל אין כל טעם. למה? כי מעשית לא מדובר בחשבון הבנק המתנפח למימדים מפלצתיים – בשני המקרים – כי אם בתדמית. דידייה דרוגבה יכול לחיות בעושר ובאושר עם 90 אלף פאונד בשבוע, 400 אלף פאונד בחודש. אבל הוא לא מסוגל לחיות דקה אחת בהשלמה עם זה שיש שני כדורגלנים במועדונו המרוויחים יותר ממנו, לשיטתו הרבה יותר ממנו.

ולכן דרוגבה החליט לבעוט. לא לשער, אלא במנהליו. כמו תינוק שלא מקבל את מבוקשו, פצח החלוץ מחוף השנהב במריו. הוא התלונן, צווח, איים ודרש לפתוח את חוזהו. הוא היה ממורמר ונסער. במקום לחשוב כדורגל, הוא נתן לתיסכול ולגאווה הפגועה לנהל אותו. הוא ירד בכושרו, הפך מנוכר ומרוחק, איבד את חדוות החיים וההבקעה, ובחדר ההלבשה הפך מנכס לנטל. דרוגבה הגיב בחוצפה ובאגרסיביות, ולא בחל בביקורת פומבית על קבוצתו ומועדונו. גרנט ניסה אמנם להחזירו למסלול, אבל מתוך כבוד לאיש, יכולותיו, תרומתו וחשיבותו, עשה זאת בעדינות ג’נטלמנית, בכפפות משי. בדיעבד הסתבר שהמדיניות המתפשרת ואפילו המלטפת הזו שאימץ גרנט, תרמה אף היא לחתול השחור שעבר בין המנג’ר הישראלי לבעלים רומן אברמוביץ’, שציפה ליד קשה יותר כלפי המורד החוצפן וכפוי הטובה.

ברם, הבעיה הגדולה הייתה כמובן המקצועית. הכירסום שחל ביכולת הקטלנית של דרוגבה היה קיצוני. החלוץ שהיה כה מרכזי בשני כתרי האליפות שהונחו על ראשה של צ’לסי ב-2005 ו-2006, וב-2007 היה אף מלך השערים של הפרמייר ליג עם 20 כיבושים, הסתפק בעונה הזו בשמונה שערים, החוויר בגישתו, בתפוקתו ובהתנהגותו – ששיאה היה הרחקתו בגמר ליגת האלופות במוסקבה 2008 נגד מנצ’סטר יונייטד. מי יודע, אולי אם דרוגבה היה נשאר על המגרש ונוטל חלק בדו קרב הפנדלים, כל ההיסטוריה הייתה נראית אחרת .

ב-1980 זכה רוברט דה נירו באוסקר על משחקו בסרט ‘השור הזועם’ של הבמאי, מרטין סקורסזה, על חייו ההפכפכים של המתאגרף, ג’ייק לה מוטה. גם הקריירה של דידייה דרוגבה ידעה הרבה עליות ומורדות, ומישהו עוד יעשה יום אחד סרט על ‘הפיל הזועם’ (פילים הוא הכינוי של נבחרת חוף השנהב בה יהיה דרוגבה הדמות הבולטת גם במונדיאל הקרוב), אבל אף אחד לא יעניק לדרוגבה שום פרס על התנהגותו והתנהלותו מאותה עונה ועד הקיץ האחרון.

הפיל האפריקני הזועם לא נרגע גם אחרי פיטורי גרנט, כאשר לואיס פליפה סקולארי נטל את הרסן בברידג’. רק כאשר המאמן הברזילאי פוטר ובמקומו נשלף והגיע בינואר אשתקד חוס הידינק על מנת לשקם את ההריסות, החל הצבע לשוב ללחיים של הווריור מהיבשת השחורה. אבל זו הייתה עונה זניחה של דרוגבה: חמישה שערים בלבד בליגה, ולמרות כמות זהה של כיבושים בצ’מפיונס ליג ושער בגמר הגביע האנגלי בו ניצחה צ’לסי את אברטון, מה שנצרב יותר מכל בתודעה האוניברסלית מעונה זו, היה התקף האמוק וניבולי הפה לשופט ואל מול המצלמה (It’s a fucking disgrace) בסוף ההדחה המרה בגומלין חצי גמר האלופות נגד ברצלונה. לא זו בלבד שדרוגבה שוב ראה אדום, אלא שוועדת המשמעת של אופא הענישה אותו בהרחקה לששה משחקים מהם ארבעה בפועל.

בסוף עונת האכזבות רמז דרוגבה כי בכוונתו לסיים את הרומן עם רומן. אבל הוא נמלך בדעתו והחליט להישאר במערב הבירה האנגלית, בעקבות הפצרות של בעל הבית החדש, המנג’ר הטרי קרלו אנצ’לוטי. וראו זה פלא: המאמן האיטלקי מצא את הנוסחה. בגיל 32 הוא החדיר רוח חיים, רוח קרב, אמונה ותשוקה מחודשת בפיל שדומה היה שנמצא בדרכו לחפש לא יותר מאשר פינה מוצלת בג’ונגל. דרוגבה מודל 2010 פרח. הוא שב לחייך ולכבוש, ולהפך. לא זו בלבד שהוא הנהיג והוביל את צ’לסי לפסגה ולקרש קפיצה מעולה לזכייה באליפות הפרמיירליג השלישית שלה בעוד חודשיים, אלא שבדרך הוא כבר שבר את שיא הכיבושים שלו לעונה – 21 ב-24 משחקים בהם הופיע. רק היכולת והתפוקה הפנומנליות וחסרות התקדים של וויין רוני, משאירות את דרוגבה בעמדת הסגן בקרב על מלכות השערים ותואר כדורגלן העונה.

ולמרות זאת, הסתבר בימים החולפים, שאפשר אולי להוציא את הזעם מהפיל, אבל לא את הפיל מהזעם. אפילו בעונה כה מחוננת ומכוננת, אי אפשר לשלוט בדם החם של האפריקני, ולנבא מתי הוא יאבד את זה. בפעם השלישית ברציפות בשלב הנוקאאוט של ליגת האלופות, מצא עצמו דרוגבה מורחק בהפסד של צ’לסי לאינטר בשמינית הגמר בלונדון. יחד עם האדום שלו, באה גם ההרחקה של הכחולים מן המפעל. מה שאומר שלצ’לסי ולדרוגבה נותרו עתה שתי משוכות: אליפות אנגליה והגביע האנגלי. זה לא מעט. על כפות המאזניים מונחים גאוות המועדון, יוקרת השחקנים, והמוניטין של אנצ’לוטי. בעבור כולם, דידייה דרוגבה הוא דמות מפתח. על הכתפיים, הרגליים, הדם החם ובעיקר הראש של הפיל הדורס – האם הוא יצליח להבליג, להבריג ולהבריק – תקום או תיפול העונה של צ’לסי 2010.