שלום אחיי המהגרים. בדרך כלל, אני מקבל לגמרי בהבנה את זה שאתם שם ואני פה. הפעם זה מעט יותר קשה. ימים נוראים עוברים עלינו ואני לא מתכוון למשמעותם התנכית. 11 ילדים כבר נרצחו מתחילת השנה על ידי הוריהם ועוד אלפי ילדים סתם מוכים או מטולטלים חדשות לבקרים. כל העניין הזה של לגדל ילד על מנת שיגדל הלך קצת לאיבוד. זה התחיל בקיץ, כשהורים נטו לשכוח את ילדיהם במכוניות לכמה שעות עד שנחנקו למוות בחום המזרח-תיכוני המשוגע, וזה ממשיך עכשיו עם כל מיני הורים שנוקמים זה בזו וזו בזה. חשבתי לעצמי, כמה קשה לנו לקבל רישיון לאופנוע או לבית עסק, ומנגד, כל כך בקלות רוב בני האדם (אני פחות) מצליחים להביא ילדים לעולם ואחר כך בקלות לא פחות קטנה – מוציאים אותם להורג.
בין הסורים הניצבים מולנו עם הנשק הכימי שלהם, והאיראנים הזוממים מאחורינו עם הפצצה המתקתקת, אנחנו מנסים להגיע הביתה בשעה סבירה, לעשות קצת ספורט, לשתות איזו כוס יין סביר ולבלות מעט.
ואתם? אני יודע שלכל משפחה יש את עולם הצרות שלה. אבל אם מנתקים את העניין האישי לרגע, מה מטריד את התושב הבריטי הממוצע, בין אם הוא יהודי, נוצרי או מוסלמי? מה הדבר שאיתו הוא קם בבוקר מבחינה לאומית ועם מה הוא הולך לישון? אני שואל את זה לא בקינטור, אלא בהערצה גמורה! אני מניח שמעבר לצרות האישיות של כל אחד ואחת מכם, אתם מוטרדים בעיקר ממזג האוויר ומהיכן תבלו את חופשת החורף הבאה, לא? גם אני רוצה! גם אני רוצה ללכת לעבודה, לחזור ממנה ולהתרכז בעיקר בעניין של איזה הר יקבל אותי בחורף לסקי השנתי שלי. כן, צריך ללמוד קודם סקי, אבל זה כבר לטור אחר.
שוב, אני שם בצד עניינים כספיים, בריאות ושאר ירקות ומדבר על האזרח הסביר, על הטיפוס המושלם של אפלטון או סוקרטס – לא זוכר כרגע – למה אנחנו צריכים לחשוש מהתפתחות איראנית, כשרוב תושבי העולם המערבי מודאגים בעיקר מהאורך של טקס האמי האחרון? אני יודע שאני מגזים, אני יודע שחצי עולם שונא את החצי השני, כמו שכתב בגאונות רבה שלמה ארצי לפני שני עשורים, ודווקא משום כך לא הגיע הזמן לעצור הכול ולרדת? לא לרדת מהארץ, זו לא אופציה מבחינתי, כי אני כל כך רגיל לרשום כאן במכולת. אני מדבר על ירידה מהשיגעון העולמי שמתרכז דווקא ב-100 דונם שלנו כאן, במלחמת העולם השקטה הזו בין האיסלאם לשאר העולם.
לא מזמן שודרה כאן סדרה מופתית של אמנון לוי על השד העדתי ומי בכלל המציא אותו בין המזרחים לאשכנזים. גם היום, האשכנזים נמצאים במקומות היותר טובים ובכמויות גדולות יותר וחשבתי שזה בעצם לא כל כך קשור לאשכנזי או מזרחי. זה קשור לערבי או אירופאי/אמריקאי. הערביות לא כל כך תפסה בעולם הנאור המתורבת עאלק שלנו. אנחנו, האירופאים העדינים, לא מחבבים אותם, בין אם הם יהודים ובין אם הם מוסלמים. אנחנו לא מבינים את הלבוש, את הצורך לרבוץ שעות ולא לזוז, את הכמיהה לגמל משלך ואת הצורך, לעיתים, להתחתן עם שבע נשים ביום חול. כשהם התחילו להתפוצץ ולהתאבד – כבר ממש כעסנו.
ואיך כל זה מתחבר? זה לא. אבל עד שלא נבין שיש כאן עולם אחר, תרבות אחרת, שיח אחר וכבוד אחר – לא ישכון כאן שלום לעולם. אנחנו כרגע סיכה בין שני חלקי הישבן העצום של מוחמד ומאמיניו וצריך מנתח ממש מעולה כדי לחבר את שני חלקי הישבן ביחד.
ועד אז, לו לפחות אנחנו בינינו לבין עצמנו היינו פחות אכזריים זה לזה, לו לפחות היינו נותנים לילדים שלנו לגדול כאן בשקט יחסי – דיינו. שתהיה בכל זאת שנה טובה, וכמו שסיפרתי, בדצמבר אנחנו אצלכם וטרם קיבלתי הזמנה אחת לכוס תה ראוי!
