אומנם פיקאסו ידוע יותר מכל בתור מייסד הקוביזם (יחד עם הצייר ז’ורז’ בראק), אך הוא מעולם לא הגביל את עצמו לזרם אחד בלבד ותמיד חתר אחר גבולות חדשים תוך התבוננות באחרים.
פיקאסו היה ילד סקרן שאהב לפרק אובייקטים ולהרכיבם מחדש. הוא הרשה לעצמו לקחת ציור ידוע ומורכב, כמו ‘האודליסק הגדולה’ של אנגר, ולהפשיט ולפשט אותו מכל כיוון וצורה אפשרית, כאילו הצבע הוא חומר, שעדיין שומר על תכונותיו הנוזליות שניתן לנתבו למחוזות נוספים, או שאולי הוא רצה להראות לנו כמה שבריריים הם החיים, וכיצד יד אמן מסוגלת לחולל כל כך הרבה שינויים בהינף אחד. הוא לא באמת שאל את רשותם של אותם אמנים ידועי שם, והם מצידם – גם אם היו יכולים לקום מקברם ולהגיב – כנראה היו נותנים לו יד חופשית, כי בעצם השימוש בעבודתם נותן פיקאסו תוקף נוסף לקיומם. הוא אומנם לא העתיק מהם, אך השתמש בהם כחומר גלם עד כדי ניצול, באופן המזכיר גם את יחסו המזלזל לאולגה ומריה-תרזה – הנשים המרכזיות בחייו.
לא ברור אם מניעיו היו לשם הלצה או מחווה, אך ניתן להניח שהוא רצה לפתוח עם האמנים השונים בשיחה, להשוות, לחקור ובכך גם להותיר את רישומו על עולם האמנות שעתיד לבוא. הוא יכול היה להסתכן בהגדרת ציוריו כמעין הערות שוליים למקורות עצמם אך הלך אחר סקרנותו עד כלות.
דוגמא טובה לכך היא הציור: ‘לאס מנינאס’ של ולסקאז, אותו צייר בסדרה של 58 וריאציות שונות, או דיוקנו של ואן גוך, שפיקאסו צייר, עם הכובע האהוב עליו ועם גלידה ביד. הוא השיג את מטרתו וקנה לעצמו מעמד של כבוד בהיסטוריה של האמנות, והתערוכה, הנקראת ‘פיקאסו: מאתגר את העבר’, איננה – לשם שינוי – עוד מסע כרונולוגי יבש העובר מהתקופה הכחולה לוורודה וכן הלאה, אלא פותחת את העיניים ומציגה את פיקאסו באור אינטלקטואלי מעניין ביותר.
פרטים במדריך:
