העבודות המרכזיות נמצאות בחלל גלריית ‘פורטר’, אך ניתן לראות עבודות אחרות גם בהקרנה על קירותיו החיצוניים של המוזיאון, בכניסה הראשית, ומקומות נוספים מסביב למוזיאון.
המאפיין הבולט של המיצבים בתערוכה הוא יצירת האינטראקציה בין המבקרים לבין היצירות עצמן. ניתן להבין זאת כבר מהרגע שנכנסים אל התערוכה ועוברים דרך המיצב Dune 2006-2009 אותו יצר דן רוסגרד ההולנדי. מיצב זה מורכב ממעין שיח של פרחי תאורה אלקטרוניים, המופעלים על ידי קולות, נגיעות ותנועות של האנשים העוברים לידם ובתמורה הם מאירים, מנצנצים ומשמיעים צלילים.
מיצב אחר, Videogrid 2008 של האמן המקומי רוס פיליפס, הוא ללא ספק גולת הכותרת במה שנוגע לשיתוף הצופה ביצירה עצמה. בסך הכול מדובר ברעיון מאוד פשוט – ישנה מצלמת וידיאו המצלמת את מי שנמצא מולה למשך שנייה ואז הווידיאו הקצר מוצג באחד מ-15 המסכים של העבודה. הרעיון הזה, כמו גם במיצבים אחרים, שובר את הגבולות בין כלל האנשים המבקרים בתערוכה, וכשמתקיים דו שיח בין זרים זהו לא דבר שכיח במיוחד בלונדון, ועוד בגלריית אמנות.
שאלה העולה במהלך הצפייה בתערוכה היא מה הערך האמנותי של העבודות, והאם כל מתכנת מחשבים יכול להיות אמן באיזשהו אופן? תשובה לכך נמצאת אולי במשפט מתוך ראיון שהעניק לכבוד התערוכה דניאל רוזין, אמן ישראלי החי ופועל בניו יורק הצורך שלי בהבעה התפתח רק לאחר שהתוודעתי לכלים הטכנולוגיים. כלומר, כנראה שחלק מאותם מציגים בתערוכה לא היו יכולים ליצור ולהביע את אמנותם מבלי להשתמש בטכנולוגיה הממוחשבת שעומדת לרשותם כיום, ולכן בלעדיה אולי לא היו הופכים להיות אמנים מן השורה. העבודה שרוזין מציג נקראת Weave Mirror 2007 – מעין ראי מתוחכם המורכב מ-768 מנועים שזורים בשתי וערב המשקפים את דמותו של האדם העומד מולם באופן מיידי, כמו הדפס צללית.
התערוכה מאפשרת לחוות אמנות כסוג של משחק ולמבקרים בה להתנהג בילדותיות, מה שהופך את השהייה בה למהנה ואף מבדרת.
