צ’לסי היא עדיין אלופת אנגליה. לא להרבה זמן. צ’לסי היא עדיין מחזיקת הגביע האנגלי. אפילו לפחות זמן. בעוד פחות משלושה חודשים יוכתרו לצ’לסי יורשות: אלופה טרייה ומחזיקת גביע חדשה. בעוד שלושה חודשים יכולה צ’לסי, האלופה ומחזיקת הגביע, לסיים את העונה הגרועה בתולדותיה, מאז נטל רומן אברמוביץ’ את שרביט הבעלות, ולהישאר בידיים ריקות. אלא אם כן, כמובן, דווקא בעונה השחונה הזו היא תמצא את הדרך ליעד היחיד שעוד נותר אפשרי, לא בטוח שריאלי: גביע האלופות.
What a difference a season makes, או למעשה – What a difference a month makes. צ’לסי הרי פתחה את העונה הזו בקרשנדו, שגרם לעולם לעצור ממול בהשתאות, כאילו מדובר בסימפוניה חדשה של בטהובן ו/או מוצרט, שנחשפה לפתע בחפירות בפולהאם ברודווי. התזמורת הכחולה ניגנה ללא הפסקה. הצלילים היו של מארש ניצחון אחד ארוך וגדול. לקראת סוף נובמבר עוד הובילה צ’לסי את הטבלה בגאון, ללא הפסד, עם כמות שערים (25), שמספיקה לבנות בית מקדש (או מסגד), והפרש נקודות על פני היריבות, שגרם לנו לחשוב שבפעם הראשונה בתולדות הפרמיירליג יוכרע מירוץ אליפות עוד לפני כריסמס.
ואז באה הנפילה. מה נפילה, קריסה. התמוטטות מונומנטלית, או במושגי מי שעומד על פסגת העולם ומשקיף על נתיניו מלמעלה – התרסקות כואבת אל קרקע מוצקה של מציאות מרה. בנובמבר הפסידה צ’לסי בבית 3-0 לסנדרלנד, ופתאום משומקום הפכה הדהירה נטולת המעצורים לקירטוע חסר פשרות ופשר. בשמונה משחקי הליגה הבאים ניצחו הכחולים פעם אחת בלבד. הם לא רק איבדו את הפסגה, אלא צנחו למקום החמישי, אל מתחת לשלבים המובילים לליגת האלופות היוקרתית.
גם מגביע הליגה הודחה האלופה בבית בידי ניוקאסל הצנועה, אבל בסטמפורד ברידג’ התנחמו בכך שבגביע האנגלי הם יכולים לעשות היסטוריה ולהיות לקבוצה הראשונה במאה ה-21 השומרת על הפרס הוותיק ביותר בתבל בפעם השלישית ברציפות. גם החלום הזה התנפץ החודש, כאשר אברטון באה לגשר ושלחה את צ’לסי לאסוף את שברי העונה אחרי דו-קרב פנדלים דרמטי. כנראה שבדיוק בעבור השתלשלות עניינים שכזו המציאו חזלינו את המושג הארמי הקולע מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ואכן, צ’לסי נכנסת לישורת האחרונה של העונה ממקום נמוך יותר מים המלח, כאשר על הפרק שתי סוגיות מרתקות: 1. מה קרה? 2. מה עושים עם זה?
תעלומת הסיבות והנסיבות שהובילו לפניית הפרסה הדרמטית הזו, לא תיפתר כנראה לעולם, במיוחד משום שלשמחתנו, הספורט בכלל והכדורגל בפרט הם כה הפכפכים, נזילים, בלתי ניתנים לחיזוי, וזה כמובן אחד החלקים האטרקטיביים ביותר שלהם. לכן גם הניסיון לנעוץ את המסמר למהפך בפיטוריו האימפולסיביים של עוזר המאמן ריי ווילקינס, בנובמבר, הוא מאולץ. זו מסוג העזיבות היכולות אולי לעורר הרמת גבה, מרירות קלה, אמפתיה, אבל בשום פנים ואופן לא מסוג ההתפתחויות המסוגלות לזעזע אמות סיפים. מה שנותר, איפוא, זה להצביע ככל הנראה על נקודת מפנה כלשהי – פיזית, מנטאלית, מקצועית – השייכת לסעיף עייפות החומר ואשר התרחשה דווקא באמצע עונה.
שהרי צ’לסי היא ללא ספק קבוצה הולכת ומזדקנת. ממוצע הגיל שלה בשמינית גמר הגביע נגד אברטון היה 28. דידייה דרוגבה ופרנק למפארד, עמודי תווך, שעל שמם רשום חלק נכבד בהיסטוריה המפוארת בת זמננו, כבר בני 32. ניקולה אנלקה בן 31. ג’ון טרי, אשלי קול ופלורן מאלודה – 30. וזה לא רק הגיל הביולוגי שנכנס למשוואה – אלא העובדה שבגיל הזה יש להצלחה הגדולה והממושכת מחיר נוסף – של שובע. צ’לסי של 2011 היא קבוצה בדעיכה – קשישה ושבעה. עד שנות ה-60-70 עוד דבק בה הכינוי הפנסיונרים. מתקבל הרושם שהעונה הוא חזר להיות רלוונטי.
אבל לזכות הכחולים ובעל הבית הרוסי שלהם, ייאמר שהם אינם שוקטים על שמריהם. אברמוביץ’ יודע שהוא איחר את רכבת התארים המקומיים העונה, אבל את הלקחים הוא התחיל להפיק תוך כדי תנועה, ואת התיקונים ליישם עוד לפני ירידת המסך על הקמפיין העגום. למרות הצהרות קודמות על יד קפוצה, נשלפו 74 מיליון פאונד מכיסו של הטייקון כבר בינואר, כדי להביא את פרננדו טורס הספרדי מליברפול (50) ודיוויד לואיז הברזילאי מבנפיקה (24). וזו רק תחילת המהפכה הכחולה. המנג’ר קרלו אנצ’לוטי יישאר בברידג’ רק אם יביא את גביע האלופות, וגם אז הוא עשוי להחליט שזה הזמן האידיאלי לעבור הלאה. בקומת ההנהלה כבר הוכרזו שינויים מרחיקי לכת – עזיבות גאלור של המנהל הטכני, פרנק ארנסן, ועימו כמה מראשי מחלקות האימון והסקאוטינג.
בקיץ יכלול התהליך גם שורה נוספת של הצערות ורענונים בסגל. באוגוסט הקרוב, בתחילת עונת 2011/2012, תהיה צ’לסי אותה גברת אבל באדרת אחרת. בניגוד למצרים ולמדינות המזרח התיכון האחרות החוות טלטלה, במערב לונדון לא יתחלף אמנם השליט והשלטון, אבל שחר חדש יפציע גם יפציע, ובחיקו תקוות ישנות.
