דליה ([37], שם בדוי. השם המלא שמור במערכת), בעלה ושני ילדיה (שנה, 4 וחצי), גרים בטמפל פורצ’ון – שכונה יהודית שנחשבת לטובה. שניהם ישראלים בעלי מקצועות חופשיים שבחרו להתגורר באיזור בטוח יחסית ולגדל שם את משפחתם.
יום רביעי, אמצע חודש אוגוסט – היה תורה של דליה להביא את הילדים מהגן. היא אספה את בנה ועוד חבר. יום רגיל, תחנות מוכרות בשכונה – אחרי ביקור בפארק גולדרס היל עם הילדים, היא חזרה לגן לקחת ילד נוסף ומשם נסעה לבית אחד החברים – שני בתים בסמוך לביתה, וממש ליד תחנת המשטרה המקומית בפינצ’לי רואד.
דליה עצרה את הרכב וליוותה את החבר לדלת הבית. שני הילדים האחרים נשארו במכונית. בזמן שהיא צלצלה בפעמון הדלת, שמעה קול מאחוריה אומר: סליחה גברת… דליה הפנתה את ראשה, בטוחה שזה זר שמבקש לשאול כיצד להגיע לאיזושהי כתובת. אבל, לתדהמתה ראתה גבר צעיר, שחור, בשנות ה-20 המוקדמות, אוחז בידו במוט ברזל. הגבר אמר לה: אני לא רוצה לפגוע בך או בילד שלך, ובקש שתתן לו את השעון שענדה. דליה מתארת חצי דקה שנמשכה כמו נצח. הייתי המומה. לא התנגדתי, לא התווכחתי, הסרתי את השעון. כשהוא ראה מה עוד יש לי על הידיים, הוא קרע את צמיד היהלומים, ואת הצמיד השני כבר הסרתי בעצמי – גם את טבעת האירוסין עם היהלום.
תוך כדי, ילדה בת 12, בת דודתו של הילד שאותו החזירה הביתה, פתחה את דלת הכניסה – וכשראתה את מוט הברזל חשבה שזה סכין. היא הבינה מיד מה מתרחש, חטפה את הילד אל תוך הבית וטרקה את הדלת, משחזרת דליה.
בתום האירוע, השודד שהיה מנומס להפליא, אמר לה: אני מצטער שהיה עלי לעשות את זה, ונעלם. דליה נותרה לבדה, המומה מול הדלת הסגורה. כשהתעשתה נגשה מיד לתחנת המשטרה להגיש תלונה. הובטח לה שחוקר יגיע לביתה תוך שבע דקות. כאמור, תחנת המשטרה המקומית ממוקמת ממש מטרים ספורים מהזירה, בסמוך לביתה. אבל החוקרים הגיעו רק אחרי חמש שעות. דליה מתארת בתרעומת את אוזלת היד של המשטרה בטיפול במקרה שלה. הם אמרו לי שאני המקרה החמישי או השישי. שיש כאן דפוס התנהגות שחוזר על עצמו, אותו פרופיל של שודד. לדבריה, כל מקרי השוד התבצעו בשכונה היהודית; כשכנראה השודד עקב אחר קורבנותיו ביציאה ממרקס אנד ספנסר בטמפל פורצ’ון ומפארק גולדרס היל – כולם אירעו תוך חמישה שבועות, כשהקורבנות הן תמיד נשים עם ילדים. היא חושבת כי במשטרה חושדים שיש לו שותף שממתין ברכב מילוט.
לאחר שהגיע השוטר החוקר – בלי שמץ של ציניות הוא אמר שבמקרה כזה המקום היה צריך להיות מוצף במכוניות משטרה סמויות, ושאכן הם היו צריכים להבין את חומרת העניין ולהגיע תוך שבע דקות עם כלבים. דליה מספרת שבמשטרה כועסים על איך שזה קרה להם ממש מתחת לאף.
דליה נלקחה לתחנת המשטרה שם היא שרטטה את הקלסתרון של התוקף. הילדה בת ה-12 עברה על מאות תמונות באלבומי המשטרה והצביעה על אחד שהיא מזהה. השוטר, מספרת דליה, אמר שהוא לא כל כך אופטימי. בחמש שנים שהוא עובד בזיהוי עוד לא התבצע אף זיהוי מוחלט, ובכך הוריד את רמת הציפיות.
נכון לרגע זה עוד לא התבצע שום מעצר. דליה פנתה למערכת המגזין כדי להזהיר נשים אחרות ומוכנה להעיד במשטרה בכל עת שתתבקש. היא רואה בכך מחוייבות חברתית. אנחנו האמנו שהשכונה בטוחה. אולי לו הייתי יודעת על רצף התקיפות הייתי נוהגת משנה זהירות. נשים אחרות צריכות להיזהר יותר ולהיות מודעות למה שקורה. דליה מציינת שברחוב הראשי אין מצלמות במעגל סגור כיוון שהעירייה המקומית מתנגדת להצבתן בגלל קולות אזרחים שדואגים לזכויות האדם ורואים בן את הביג בראדר. דליה סבורה שצריף להציב מצלמות ניידות אפילו באופן זמני עד אשר ייתפס השודד, ולתת מענה לפחד ולחוסר הביטחון, אני עצמי לא ארגיש בטוחה באזור שלי עד שהוא ייתפס היא מסכמת.
תגובת המשטרה
בהודעה לעיתונות המקומית נמסר, כי המשטרה מבקשת מעדי ראייה עזרה בזיהוי התוקף שסחט אמא, תוך איומים על פעוט, כדי לשדוד אותה מתכשיטיה. הפשע הזה התרחש בערך בשעה חמש אחהצ, ב-15 באוגוסט 2007 ב-Clifton Gds NW11. החשוד מתואר כשחור בעל גוון עור בהיר, כבן 23, רזה, ובגובה 1.73 מ’ לערך. בעל עצמות לחיים גבוהות, מגולח למשעי ושיער חום קצר, הוא לבש מעיל קל וגי’נס כחול. משטרת בארנט מודעת לעובדה כי מספר אנשים היו עדים לשוד והם מבקשים ממי שהתיאור הזה מוכר לו, שמכיר את החשוד או שיש לו מידע עליו להתקשר ל-020-8733-5823 או למסור מידע באופן אנונימי ל-Crimestoppers ב-0800-555-111.
טים קלארק, דובר משטרת בארנט, הבהיר בשיחה עם עלונדון שיותר מכל דבר הם מודאגים מתגובת או יותר נכון חוסר תגובת אזרחים שהיו עדים למקרה. לדבריו, האנשים, לא רק שלא עזרו לנפגעת, גם לא משתפים פעולה עם המשטרה בחקירות מדלת לדלת למרות הפניות בעיתונים המקומיים, כנראה מחשש שיבולע גם להם. לטענתו, המשטרה מקשרת מקרה זה לעוד שני מקרים בהם תיאור החשוד דומה, כמו גם אופן השוד, סוג הקורבן (נשים מתוכשטות) והשעה בה בוצע. אך לא ידוע לו אם יש לינק למקרה זה עם ארבעה או חמישה מקרים דומים בהם הותקפו נשים עם ילדים.
בקשר לטענה כי עברו חמש שעות מרגע הדיווח ועד שהמשטרה חשה למקום, הוא אומר כי המתלוננת הגיעה בעצמה לדווח על המקרה לסניף המשטרה ומסרה עדות ראשונית, וכאשר החוקרים ניסו לאתר אותה במס’ הטלפון שמסרה הם נתקלו במשיבון ורק מאוחר יותר הצליחו להגיע אליה, למרות שהחקירות מדלת לדלת החלו מיד. לגבי מצלמות במעגל סגור, אומר הדובר, כי את המצלמות מתקינה עיריית בארנט והמשטרה רק נעזרת בהם. ברחובות צדדיים, כמו רח’ קליפטון בו אירע השוד, לא מותקנות מצלמות במעגל סגור. למרות זאת מרגיע קלארק את הציבור, וטוען כי קיימת ירידה במקרי פשע ולא עליה על אף הדיווחים המרובים במדיה.
