מה קורה כשנושא העבודה שאנחנו רואים במוזיאון הוא מיני במפורש? מה ההבדל, אם יש כזה, בין יצירה כזו לחוברת או וידאו שאפשר לקנות בסוהו? למה אוצרים ומבקרים מחשיבים את צילומיה של נאן גולדין בתור אמנות בעוד המשטרה סוגרת את התערוכות בהן העבודות מוצגות?
סרטו של אנדי וורהול, ‘מציצה’, מדגים היטב כיצד הגבולות שבין אמנות לפורנוגרפיה מיטשטשים ברגע שהעומד מאחורי המצלמה הוא אמן שמצלם סצינות מיניות. אלו הגבולות אותן מנסה לבדוק התערוכה החדשה בברביקן – Seduced: Art and Sex from Antiquity to Now – בעזרת הצבה של יצירות עתיקות ומודרניות שמתארות רגעים אירוטיים.
התערוכה מספקת סקירה היסטורית של מין באמנות על צורותיו השונות: שנון ומשתטה, נרגש ואסתטי, שמח ומנוכר, מגרה וטכני; מיציקת ענק של עלה תאנה שנוצר על מנת להסתיר את מבושיו של דוד של מיכלאנג’לו, כדים יווניים שסצנות מיניות מצוירות בתוכם, אמנות ארוטית מהודו, יפן וסין – ועד לג’ף קונס שעושה אהבה עם צ’יצ’ולינה ורוברט מייפלת’ורפ שמנהל דיאלוג עם עולם הסאדו-מאזו. היא מוכיחה שאמנים, כמו: רודן, קלימט, שילה, פיקאסו, הסוריאליסטים ווורהול – היוו חלק מהותי של חיל חלוץ אמנותי בכך שהמשיכו בהתמדה למתוח את גבולות המותר והאסור בהקשר של הצבת יצירות במוזיאון, ובהפכם את הצגת האקט המיני למשהו שאינו כרוך בבושה וסכנה.
‘סדיוסד’ מעלה בעיקר שאלות לגבי הקשר ההדוק בין תאווה לצנזורה ומעידה בעיקר על גבולות המוסרנות החברתית של היום לעומת העבר הרחוק ולעומת האקלים הפוריטני של שנות ה-80 ואפילו ה-90. ואף על פי כן, ההצבה של הרישומים האינטימיים של רודן לצד שלט הניאון של טרייסי אמין, ‘Is legal sex anal?’
מעידה בעיקר על כך שבעידן הפוסט-אירוני של היום, רוב האמנים מפחדים מכנות סקסואלית, אינטימיות ופרטיות.
לזכותה של התערוכה יאמר שהיא אינה מבקשת לספק תשובות לשאלות שהיא מעלה ואינה עושה הכללות לגבי מהי אמנות ומהי פורנוגרפיה, או מה הם לא. ברוב המקרים זהו הקונטקסט שבו העבודה נעשית או נצפית, שמכתיב את הסטטוס שלה, ומה שפעם היה נחשב למלוכלך, הופך עם הזמן ליצירת אמנות.
עד 27/1. ו’-ב’ 11:00-20:00. ג’-ד’ 11:00-18:00, ה’ 11:00-22:00. רצוי לקנות כרטיסים מראש. £8-£6.
Barbican Centre
Silk St, EC2
Tel: 020-7638 8891
Tube: Barbican
