פסטיבל ליפט נוסד ב-1981 על-ידי רוז פנטון ולוסי ניל מתוך אמונה בכוחו של התיאטרון להפתיע ולעורר ולא רק לבדר. לתיאטרון מגיעים אמנים מכל רחבי העולם והמופעים לעיתים מוצגים בחללים לא שגרתיים (כמו תחנות כוח, כנסיות וכו).
השנה יתמקד הפסטיבל בנושא המזרח התיכון ובהתייחסות לעולם הדיגיטלי בעידן העכשווי, ובחינה מחודשת של יכולת התיאטרון להתייחס, לשלב ולהשתלב בעולם הזה. תוכנית הפסטיבל מלאה בשפע של הצעות מגוונות ומעניינות. ביניהן, בין השאר, סימפוניה לשבע מכוניות גלידה מאת דן ג’ונס, ומספר מופעים בשילוב אמצעים דיגיטליים, ביניהם לדוגמא בתוקף עד… של קבוצת רימיני פרוטוקול, שבו הקהל יוצר ומשתתף בו-זמנית במשחק וידיאו משותף.
ישנם מופעים נוספים בהקשר מזרח תיכוני, ביניהם הוב סטורי של קבוצת תיאטרון מתוניסיה, ואחרי האירוע שנוצרה על-ידי קבוצת התיאטרון הניו-יורקית של טים רובינס ובמרכזה ראיונות עם פליטים שנמלטו מעירק לירדן אחרי ה-11 בספטמבר. לאור התוכנית המגוונת בולט אף יותר הייחוד של נא לגעת – שהיא קבוצת התיאטרון היחידה בעולם של חרשים-עיוורים. מדובר באנשים שלקו בתסמונת אשר, בה רוב האנשים נולדו חרשים והתעוורו במשך חייהם. מנחת הקבוצה ובמאית ההצגה, עדינה טל, מספרת שהגיעה לעבוד עם הקבוצה במקרה לפני כעשר שנים ומהרגע הראשון התאהבה באנשים ובדברים שניתן לעשות איתם.
ב-2005 הם הציגו את ההצגה הראשונה שלהם, אור שומעים בזיגזג, שהפכה להצלחה גדולה ואף הוצגה בקנדה, שווייץ ועל במת הלינקולן סנטר בארהב. המרכז של נא לגעת הוקם ביפו בדצמבר 2007 ומאז הוא פועל כתיאטרון לכל דבר, הכולל את בית הקפה קפיש עם מלצרים חרשים ובר בלק אאוט בר/מסעדה באפלה מוחלטת עם מלצרים עיוורים. גם הקפה וגם הבר מגיעים ללונדון, במשלחת של כ-45 אנשי צוות.
החווייה בהצגה היא טרנספורמטיבית, אמנותית, אנושית ומקורית. לדברי טל, בגלל שהשחקנים לא רואים, הם לא מחקים זה את זה וכך התוצאות של כל תרגיל הן תמיד מקוריות ומפתיעות. מה שהשחקנים האלה יודעים לעשות הכי טוב זה להיות הם עצמם. התיאטרון הוא פרוייקט מקצועי לכל דבר של שחקנים חרשים-עיוורים, ותפקידו, כמו כל תיאטרון, לרגש, לעורר מחשבה והזדהות ולהשאיר רושם חזק גם אחרי שהאירוע מסתיים.
פרטים במדריך
