זה לא שאני מצדיקה לחלוטין את מדיניותה של ממשלת ישראל, וזה גם לא שאני נגדה. אבל איכשהו ומסיבה לא לגמרי ברורה, כאן בלונדון אני מרגישה שגרירה, מן צורך שכזה להגן על הבית.
ולכן גם הפעם נלוו לצפייתי בהצגה THE ARAB-ISRAELI COOKBOOK אותן חששות מובנות. אלא שלשמחתי הפעם הן מהר מאוד התפוגגו, ולאחר שאיום המתקפה התבדה מצאתי עצמי יושבת, מקשיבה ומתעניינת, מזהה מקומות מוכרים מהבית מאכלים וריחות.
המחזה כולו נכתב בסתיו 2003 ברצף של שיחות שנערכו עי כותב המחזה ושני במאי ההצגה. סדרה של מפגשים שונים העוסקים בחוויות ובמאכלים של אנשים החיים לאורך הגדה המערבית בישראל.
האנשים נשאלו שאלות שונות תוך שהם מסבירים ומדגימים כיצד הם מכינים את תבשיליהם הייחודיים. מפאסטה, חומוס, כנאפה ושאר התופינים. ההצגה מגוללת את מטבחנו העשיר, את אותם מאכלים שערבים לחיכינו, אותם מאכלים שכולנו אוהבים – גם הפלסטינים וגם הישראלים.
ההצגה מצליחה לגשר על השוני והמורכבות שקיימים במזרח התיכון, ולשקף את המציאות בה חיים האנשים בארץ דרך האוכל.
רצף של מונולוגים השזורים זה בזה, חלקם מהצד הישראלי של המפה חלקם מהצד השני. כולם כואבים, כועסים. אך מעבר לכל – המסר אותו מעבירה ההצגה הוא שכולנו מחכים לשלום, שכולנו מבשלים ושכולנו ממשיכים לחיות.
כצופה ישראלית אני מוכרחה להודות שעבורי ההצגה לא חידשה דבר לגבי הקונפליקט במזרח התיכון. לעיתים אף חשתי כי הדברים הוצגו בצורה פשטנית ומסחרית משהו. את מעטה הציניות העבה שכל ישראלי, לטענתי, עוטה בכל הדברים הנוגעים לפוליטיקה בישראל, לא הצליחה ההצגה לנטרל. אך למרות זאת התעניינתי בזווית המיוחדת דרכה רואים האנגלים את חיינו בארץ: האם אנו הישראלים באמת משווים לאוכל מקום ככ מרכזי בחיינו, כשאנו יושבים בבתי הקפה, האם מבטינו תמיד תרים אחר המפגע הפוטנציאלי הבא וכשישראלי מזמין סלט יווני בקפה הילל, האם הוא עושה זאת כי זה נחשב גזעי? בכל זאת אני ממליצה לצפות בהצגה כיוון שהיא מזמנת הצצה נדירה לחייהם ולהשקפותיהם השונות של שכנינו הפלסטינים, שלמרות שאנו גרים בסמיכות אליהם, ולמרות שאנו אוכלים למעשה את אותם המאכלים – לא תמיד אנחנו קופצים אליהם לביקור.
פרטים במדריך.
