שבת, שלוש אחר הצהריים. אני מאזין לרדיו. בולטון נגד מנצ’סטר יונייטד. 15.26: קווין דייוויס מבקיע לבולטון. שיט, אני צועק, כאילו מישהו תקע בי סכין.
הבת שלי נכנסת מודאגת לחדר. מה קרה, אבא?
– קווין דייוויס כבש עבור בולטון.
– נגד הקבוצה שלך, מנצ’סטר סיטי?
– לא, נגד מנצ’סטר יונייטד
– אז למה זה חרא? זה אמור להיות טוב, לא?
– לא, זה מסובך. יום יבוא ואני אסביר לך.
שבע דקות נוספות חולפות. לואיס סאהא משווה ל-1-1. יש!, אני מסנן אנחת רווחה. עשר דקות לסיום, ואני מתחיל לרוץ סביב המטבח באקסטזה, עם אגרוף קפוץ באוויר. רוד ואן ניסטלרוי מבקיע שער ניצחון עבור יונייטד. 1-2. יש, יש, יש.
מה קורה, שואלת חברתי, שלא מבינה כדורגל ובטח לא מתעניינת בו. אני מתוודה: יונייטד ניצחה. אני מת שהיא תזכה באליפות. אני מספר לה שאני יוצא מדעתי, ואני לא יודע איך להסביר את זה לחברי הטובים, אוהדי סיטי.
היא מסתכלת עלי בחום ובאהבה. תירגע, אתה לא משתגע, היא אומרת. זה הכול בגלל צ’לסי, נכון? היא שינתה את המפה הפוליטית של הכדורגל.
– סליחה?
– כן, היא הרי מייצגת כל דבר שאתה מתעב קפיטליזם, הונאה, כדורגל משעמם וזלזול באוהדים.
– איך את יודעת את זה?
– מה זאת אומרת, כולם יודעים את זה.
* * *
סיימון האטנסטון, כתב הגרדיאן, פירסם את הדברים הנל בעיתונו בתחילת אפריל. זה לא עזר, כמובן. מנצ’סטר יונייטד הצליחה מקסימום לעכב את ההכתרה של צ’לסי לאלופת אנגליה 2005/2006, אבל לא למנוע אותה. גם העונה, בפעם השנייה ברציפות, יסתובבו הכחולים מסטמפורד ברידג’ עם כתר האליפות מעל גבי האוטובוס הפתוח בחוצות מערב לונדון.
אבל ייתכן שברחובות קינגס רואד ופולהאם ברודוויי יפזזו השנה פחות מקבלי פנים, ובאווירת הקרנבל והשמחה יחול כירסום מסוים. כן, גם בגלל שקשה להתלהב באותה מידה מתואר שני רצוף הרי אין כמו הראשוניות, וצ’לסי סיימה אשתקד המתנה בת 50 שנה לתואר האנגלי הבכיר אבל לא רק. מספר האוהדים הניטרליים של צ’לסי הצטמצם דרסטית. אלה שאולי יצאו ב-2005 להצדיע לה על החידוש ועל שבירת הטאבו של מנצ’סטר יונייטד וארסנל בפרמיירליג, יישארו הפעם בבית, במקרה הטוב. במקרה הרע הם ירוצו בין הסלון למטבח, לשירותים, לחדר השינה, ישחררו כמה קללות, ויתפללו שההגמוניה החדשה הזו תתפוגג הרבה יותר מהר מקודמותיה.
צ’לסי החליפה העונה את מנצ’סטר יונייטד בתפקיד הקבוצה השנואה ביותר באנגליה, אולי בבריטניה, אולי עלי אדמות. היא הרוויחה את האנטגוניזם הציבורי הזה ביושר ובכושר. הקפיטליזם אליו מתייחסת בת הזוג של סיימון הוא הכסף הגדול של רומן אברמוביץ’, הבור הפיננסי ללא התחתית, שבתחילה הזין את התקווה למהפך, אבל בהמשך עורר קנאה ושנאה. מיליארדרים מעולם לא היו כוס התה של האוהד האנגלי הממוצע, על אחת כמה וכמה כאשר הם מסתובבים כשבדש מקטורנם דרכון זר.
סעיף ההונאה בדיוקן המדרדר של צ’לסי, שייך בעיקר לדידייה דרוגבה, החלוץ מחוף השנהב, שבעונה השנייה שלו בברידג’ צלל פעם אחת יותר מדי על מנת לסחוט עבירה, והבקיע שער בעזרת ידו מבלי שהשופט יבחין. התגובה של האפריקני להאשמות (מה יכולתי לעשות, זה מסוג הדברים המתרחשים בכדורגל), הייתה הקש ששבר גם את גב הג’נטלמן הבריטי הכי סובלני בגלובוס. הנזק התדמיתי שהיא גרמה היה גדול עשרות מונים ממשקל האירוע: דרוגבה גרר עימו לתהום את כל עמיתיו. פרופיל חוסר ההגינות והולכת השולל דבק בקבוצה כולה.
הזלזול של אלופת אנגליה בקהלה וביושבי יציעיה הוא תסמונת של ההתנשאות הנלווית למי שהממון וההכנסות הם דבר מובן מאליו בשבילו. אם לטייקון הרוסי (אברמוביץ’), למנכל האנגלי (פיטר קניון) ולמנג’ר הפורטוגלי (ז’וזה מוריניו) היה איכפת מהאוהדים, הם היו עסוקים גם ברווחתם ובבניית דור עתיד מוצק למועדון גם מחוץ לכר הדשא. במקום זאת צ’לסי מציגה לראווה את מחירי הכרטיסים היקרים ביותר בעולם, מפגרת בכל הקשור לשירותים ויחס לצופיה הנכים, ומתעלמת מחסרון הכיס של ילדים ונוער הרוצים לבוא בשעריה. זה לא סתם זלזול זה גובל בבוז.
דווקא סטיגמת הכדורגל המשעמם נפלה על צ’לסי כמעט על לא עוול בכפה. נכון שכמה משחקים של הכחולים העונה לא הציתו את הדמיון והזכירו יותר את כינויים משנות ה-50 הפנסיונרים אבל בסך הכול החבורה ממערב הבירה היא מוכשרת וזוהרת לא רק מעל דפי העיתון. בהרבה משחקים שלה העונה היה הכדורגל של צ’לסי שמח כמו חתונה מרוקאית, סקסי כמו הטנגו האחרון בפאריז, שוטף כמו צונאמי ומוחץ כמו פאנץ’ ליין בשל מי השורה הזאת.
אז איך בכל זאת נצמדה תווית השעמום לצ’לסי כמו עלוקה למנת דם? התשובה פשוטה ובת שתי מילים: ז’וזה מוריניו. בעונתו השנייה בלונדון אחראי המנג’ר הפורטוגלי יותר מכל למראה מעל הגשר. מיומנותו המקצועית המהוללת לא מנעה ממוריניו להיות הסיבה המרכזית לשנאה הגואה למועדונו ולקבוצתו. מי שהיה בשנה שעברה המאמן מספר 1 בעולם, יסיים את העונה הזו כמנג’ר הדוחה בתבל. מניפולטור ובכיין המשדר כי איש לא בליגה שלו, ומתנפל על שופטים, עסקנים, עיתונאים ושחקנים באותו להט צדקני.
מוריניו עדיין מכנה עצמו The special one, כינוי שהוא הדביק לעצמו. אבל אם בתחילת דרכו בצ’לסי נדמה היה (גם לעבדכם הנאמן) שהיהירות שלו היא סוג של גימיק, ספין, משהו שהוא החליט למכור לנו Tongue in cheek, הרי שהשנה התברר סופית כי מאחורי הכביכול פאסאדה המתנשאת, מסתתר שחצן פר-אקסלנס, איש מדון מר נפש ונוח להיעלב, זעפן סדרתי שקנה לו זכות בלעדית על הצדק ולעולם לא יטעה, התגלמות האני ואפסי עוד.
על הכדורגל של מוריניו לפעמים טאקטי יעיל, לפרקים מבריק פעיל אפשר להתווכח. אבל לא על דמותו, שבמהלך העונה הזו פשוט המאיסה עצמה על מיליונים. לא רק צ’לסי ותדמיתה עלולים לסבול מכך, אלא אף שחקניו. ג’ון טרי, פרנק למפארד וג’ו קול נמצאים ברשימת ששת המועמדים לתואר כדורגלן העונה. אם וויין רוני ממנצ’סטר יונייטד יתגנב מאחור וייבחר על פניהם, זה לא יהיה רק בגללו, אלא גם בגלל הספיישל וואן ופועלו.
