שלום חבריי הלונדונים. ראשית, מזל טוב! שמעתי שהטבילו את הנסיך החדש שלכם והוא אפילו יצא מזה חי. איזה מזל שאצלנו המנהג של הטבלות לא קיים, נכון? אתם מבינים שאם פה היו מטבילים תינוקות, חלקם היה מוטבע למוות כתוצאה מרשלנות כזו או אחרת. נכון, אנחנו נותנים את מיטב תינוקותינו לרבנים שמנמנים עם זקן וסכין גדולה ורובם יוצאים בסדר, אבל נראה לי שילד קטן בגיגית בארץ הקודש… זה לא היה נגמר טוב.
כשאתם שם מתחילים להתכונן לחורף, אנחנו כאן נערכים לרביעי בנובמבר, והשנה נחגוג חי שנים לרצח רבין. למרות הציניות, אין לי ספק שחלק מהעם, עמוק עמוק בלב, חוגג. הוא חוגג כי אין רצח פוליטי שכל כך הצליח כמו רצח רבין. בדרך כלל ברציחות פוליטיות יש כאב עצום, אבל הרצח לא משתלם. הפעם זה השתלם להם, לרוצח ומסיתיו, באבי אביהם… תהליך השלום נעצר, הימין חזר לשלטון – לא יכלו לקוות לתוצאה יותר טובה.
אז כן, הם באים לטקסי הזיכרון, הם מוחים דמעה ואז, אין לי ספק, הם מגיעים בערב הביתה, פותחים בקבוק וויסקי טוב ומתחילים לבלות. לא, אני לא רוצה להתחיל לפתוח את כל החשבון מחדש. אני בטוח שגם לכם אין כוח לזה. אבל בכל זאת, חי שנים למוות עושה לי משהו. אני גם נורא מתגעגע, זו האמת. אני מתגעגע למנהיג שנותן לי תחושה שבאמת איכפת לו ממני. אני מתגעגע למנהיג שיש לי תחושה שהוא קודם חושב עליי ורק אחר כך על המיטה שבה תישן אשתו. אני מתגעגע למישהו שמבין שהוא עובד בשבילי, לא בשבילו.
אני חושב שרבין הבין את זה. בגלל זה אני כל כך מתגעגע אליו. לא רק למה שהוא סימל. לאיש. לא שהכרתי אותו, אבל איכשהו נוצרה תחושה אחרי שהוא מת של וואו, איך פספסתי אותו. אחד שלא דפק חשבון, אמר בדיוק מה שחשב, עשה מה שחשוב, ולא חשב שמה שהוא עושה זה מה שחשוב. בן אדם. זוכרים שאחרי הרצח התפרסמו התמונות שלו עם הנכדים במיטה? פתאום כולם גילו שרבין היה גם בן אדם, נכון? יכול להיות שאני גולש עכשיו לקיטש, אז מה? אם להתגעגע לרבין זה קיטש, אז שיהיה קיטש. אם להתגעגע לתקופה אחרת שנגמרה בשבע שניות ושלוש יריות, להתגעגע לזמן קליל יותר, מחויך יותר, מבטיח יותר – זה קיטש, אז שיהיה קיטש. אם להסתכל לילדים שלך בעיניים ולהגיד להם שאולי יהיה שלום יום אחד במדינה המזעזעת הזאת זה קיטש, אז שיהיה קיטש. ואם להתגעגע לאיש שנתן תחושה שיש מישהו שדואג לנו ולא לעצמו זה קיטש, אז שיהיה קיטש.
אני לא יודע איפה אתם הייתם, אבל אני זוכר שכשראיתי את ההלווייה בטלוויזיה והנכדה שלו נועה קראה את ההספד, נקרעתי. אני רגשן כזה. לא יודע למה, אבל טקס חתימה על הסכם שלום מרגש אותי יותר מטקס לזכר חללי קרב לטרון. פאק שלי. מעדיף טקסי שלום על טקסי מלחמה. בתקופה של רבין, כל רבע שעה חתמו על הסכם. זוכרים? אני יודע שאני מגזים, אבל זו נוסטלגיה במיטבה – להגזים! אני מתגעגע גם לזה.
נפגשים בסוף נובמבר, זוכרים?
