לפני כשנה נכנס אוצר ארכיון המפות של הספרייה הבריטית לחנותם של היזם, צחי לילוס (37), והמאייר, הרטוויג בראון (43). לילוס מספר שהאוצר חיפש עבודה של אמנים המתבססת על מפות למטרת שימור לדורות הבאים, וכן שהאוצר מאוד התלהב מהעבודות והזמין חמישה ציורים עבור הארכיון.
מלבד הספרייה הבריטית, מכרו השניים רישיונות שימוש בציורים למוסדות, כמו המוזיאון הבריטי ומוזיאון גוגנהיים בבילבאו, ובראון אף יצר איור מיוחד להמליס לרגל חגיגות ה-250 שלהם. הפרוייקט האחרון של השניים הוא סט פאזלים (של הלונדון איי ומגדל אייפל), אותו מוכרת חברת איזיג’ט בטיסותיה (ראו תמונות בעמוד זה).
בראון מתאר את ציוריו כאיורים ארכיטקטוניים אמנותיים ושובביים המנסים גם להיות מדויקים ככל האפשר. דרך עבודתו המעניינת והרב-שלבית מתחילה מסקיצה פשוטה, שלאחר זמן עבודה רב מסתיימת בתמונה תלת-ממדית, בה נצבעת כל עיר לפי האופי שלה. מהאמנים שהשפיעו עליו הוא מציין את קית הארינג, שלדבריו ידע לתפוס את מהותם של דברים על ידי יצירת קווים פשוטים בשילוב צבעי יסוד חזקים. כמו כן, הושפע מהצייר קאנאלטו, ומאיורי אדריכלות בהולנד, שם עבד בעבר.
מהשוק לחנות
לילוס, יליד נתניה, הגיע לאנגליה לאחר שירותו הצבאי לשהות קצרה כדי להרוויח כסף בשיפוצים ולהמשיך לטייל באירופה. אבל לחיים, כמו תמיד, היו תכניות אחרות עבורי. הוצע לי לעזור בעסקי נדלן והרעיון קסם לי, מספר לילוס. למדתי על נדלן ועל עסקים, מימון, התנהלות אפקטיבית מול בנקים, ניהול מומ, איך להוציא את המיטב מקשרים עם ספקים וכד’. כך הוא גילה את הצד היזמי שבו – מאימא למדתי לא לוותר לעולם ולא לקבל לא כתשובה ראשונית – ופתח עסק בתחום המכוניות. העסק שגשג בשנתיים הראשונות, אבל מהר מאוד התחיל לקרטע. המשבר הכלכלי הכריע אותם; הבנק העמיד אותנו במצב בו נאלצנו לסגור את העסק בינואר 2008.
למוד ניסיון, החליט לילוס לבנות את המותג והעסק החדש עם בראון, אותו פגש במקרה בפריז ב-2003. הוא עבד כאדריכל בברלין והמצב לא היה מזהיר באותה תקופה. היו כ-1600 אדריכלים ללא עבודה והמעסיקים ניצלו את זה. הרטוויג היה מתוסכל ורצה לשנות אווירה, אז הצעתי לו שיבוא לאנגליה, כי באותה תקופה הייתה כאן תנופת בנייה עצומה.
את הדוכן הראשון הקימו השניים בשוק גריניץ’ ב-2008 כשלילוס הגיע מדי סוף שבוע מלינקולנשייר, שם התגורר. אחרי שנה לילוס עבר ללונדון והם פתחו חנות-גלריה במתחם השוק, וביולי 2010 עברו לחנות הנוכחית, שהיא גדולה יותר ובמיקום טוב יותר.
כיצד עלה הרעיון להקים את העסק?
תפסה את עיניי גלויה של אמסטרדם שהרטוויג אייר בתקופה שעבד שם. את הגלויה הוא אייר בזריזות יום אחד בעבודה ושלח לחברים ולמשפחה עם ברכות חג המולד בשנת 2000. האיור המקורי הצית את דמיוני והתחלתי להפציר בו לצייר ציור גדול של לונדון. בהתחלה הוא סירב ואמר שזה רק תחביב והוא לא רואה טעם להשקיע בציור גדול – אבל המשכתי להפציר בו, עד שלבסוף הוא נענה. הוא צייר בסופי שבוע ובערבים ולקח לו כמעט שמונה חודשים להשלים את הציור הראשון של לונדון ב-2005 (הציור נקרא London Looking North). הוא היה אפילו יותר מופתע ממני כשהוא סיים אותו ואני זוכר שהוא אמר לי ‘אף פעם לא ידעתי שיש לי את היכולת ליצור משהו כזה’… הצעתי לו להמשיך לצייר ולפתח את הצד האמנותי שלו, ואני אבנה עסק ומותג סביב לכישרון שלו.
איך הייתה החוויה להופיע בתכנית Dragons Den?
תמיד רציתי להיות ב’דרגונס דן’. הבנתי שזה גם יכול לתת לנו במה לקהל נרחב. לא קיבלתי תגובה לבקשה הראשונה שהגשתי בסוף 2008, ולמרות זאת הגשתי בקשה שנייה (אני לא מוותר…). הפעם הם חזרו אליי ואחרי תהליך מייגע, שכלל מבחן מסך ומתן אינסוף מידע עלינו ועל העסק נבחרנו להופיע מול ה’דרגונס’, כשהצילומים נועדו לסוף אפריל 2009… ביום הצילומים הגענו לאולפנים בשבע בבוקר, אחרי שתי שעות שינה בלבד, אבל בגלל האדרנלין הכול עוד היה בסדר, עד בערך אמצע היום כשהבטרייה שלי התחילה לקרטע. כעיקרון הם מזמינים כשבעה-שמונה אנשים לכל יום צילומים, וקוראים להם להופיע לפי סדר שנקבע מראש, אבל לא מגלים למשתתפים. לדאבוני, היינו האחרונים באותו יום ונכנסנו לאולפן בסביבות שבע בערב אחרי כמעט 12 שעות בחדר ההמתנה. כשהתחילו הצילומים, הייתה לי מספיק אנרגיה לנאום הפתיחה וזהו. כל מה שאני זוכר אחר כך זה ערפל כבד מסביב ורצון עז למצוא מיטה… אחרי כ-20 דקות הכול נגמר ויצאנו.
מדוע לדעתך הם החליטו לא להשקיע בכם?
אני חושב שזה היה יום ארוך עבורם, ומכיוון שלנו לא הייתה אנרגיה, התהליך התמסמס קצת ולא יצא כמו שתכננו. היה לנו עסק עובד ולא ממש היה איכפת לי אם נקבל השקעה מהם, אבל רציתי מאוד את החשיפה. באותה תקופה עבדנו על פרוייקטים עם ‘המליס’ וה’מוזיאון הבריטי’, אבל לא יכולנו להראות יותר מדי בצילומים, כי המוצרים עדיין לא הושקו – מה שהקשה עלינו להסביר בדיוק את יכולת ההתרחבות שלנו לתחום ה-bespoke: ציורים ומוצרים ספציפיים עבור מקומות אקסקלוסיביים ובניינים ידועים ברחבי העולם. חלק מה’דרגונס’ אהבו את הציורים של הרטוויג והחמיאו לו, אבל לא ממש הצליחו להבין את הפוטנציאל, אז הם פרשו אחד אחרי השני. דבורה מיידן פרשה אחרונה ואמרה לנו, בכנות, שהיא לא חושבת שאנחנו צריכים אף אחד ולדעתה נבנה עסק טוב מאוד בעצמנו. היא הייתה חביבה כלפינו וכנראה ראתה שהיינו מטושטשים ועייפים. רציתי לתת לה חיבוק גדול אבל אני לא חושב שהיא הייתה מגיבה טוב לזה….
קיבלתם תגובות מאנשים שצפו בתכנית?
הראו חלק מהצילומים בתכנית בספטמבר 2009, ולמרות שקיבלנו זמן מסך קצר, המון אנשים זוכרים אותם משם. הם היו נכנסים לחנות ואומרים ‘ראינו אתכם ב’דרגונס דן’ ומאוד אהבנו את הציורים והמוצרים שלכם. הם כן היו צריכים להשקיע’.
מסתבר כי התכנית עדיין מוקרנת גם כיום בערוצים שונים בטלוויזיה ומביאה אנשים נוספים לחנות, שאומרים דברים דומים. לילוס מספר שכחלק מתכניותיו לעתיד הוא מעוניין לארגן תערוכה לבראון, וגם מתכנן לעזור לאמנים אחרים ליצור מקורות הכנסה מהיצירתיות שלהם. אני מניח שיהיה לי זמן רק לשלושה-ארבעה אמנים בהתחלה. זה ייתן לי סיפוק במטרה לעזור להם לפתח את הצד המסחרי, וגם לתת להם כלים איך להמשיך הלאה בלעדיי.
