בחודש אוגוסט האחרון חתם אמיר אופק (47) ארבע שנים כדובר השגרירות הישראלית בבריטניה. עבור הישראלי הממוצע, שליחות כזו נתפשת כמשימה אטרקטיבית, במיוחד בלונדון, הבירה האירופית הנחשקת. אלא שמי שאמון על שמירת התדמית, השנויה במחלוקת, של ישראל, פוגש גם את הצדדים הפחות פוטוגניים שלה. מבחינה מקצועית, זהו אתגר אדיר והזדמנות לעבוד מול מעצבי דעה, מהמשפיעים בעולם והעורכים החשובים בתחומם. אבל זו גם מלחמה יומיומית: חשיפה לבלוגרים עויינים, מכתבי נאצה, מבקרים עצבניים וגם התקשורת הבריטית שלא מפגינה אהדה גדולה.
כשזה מגיע לעיתונות הממוסדת, כנראה שהמציאות פחות שחורה, אומר אופק, ועדיין קשה לומר שהעיתונות הבריטית ‘מבינה’ אותנו, או שאין עיתונים שנוטים לביקורתיות יתר או לטעויות שקשורות בישראל. חלק מהתפקיד שלי כאן היה להעביר את הנרטיב הישראלי כפי שאנחנו תופשים אותו.
מתמודד מול האח הגדול
אופק מספר שבהתמודדות עם שיח הדה-לגיטימציה בתקשורת הבריטית, הוא החליט לנקוט בגישה חדשה. לא עוד ניסיונות עקרים לשכנע עורכים או פובליציסטים בצדקת המדיניות של ישראל, אלא ניטור ממוקד של טעויות.
הכרחנו את העיתון לבדוק ולפרסם התנצלות, ואין דבר שעיתון פחות אוהב מלפרסם התנצלות, הוא מדגיש. חוק ראשון בבנקאות אומר, שאם אתה חייב לבנק 100 אלף פאונד יש לך בעיה. כשאתה חייב 100 מיליון – יש לבנק בעיה. וכך מול העיתון: אם אני בין חמשת הנושאים המסוקרים ביותר, יש לי בעיה. אבל אם אני מספר אחד במדור התיקונים שלכם – כנראה שהבעיה היא שלכם.
כחלק מתפקידו, הוא לא הסתפק רק בבדיקת הנכונות של נתונים מספריים או ציטוטים של פוליטיקאים, אלא התעמת עם כלי תקשורת על כל טעות שנגעה לישראל או לישראלים, אפילו כשדובר רק בהוצאת דברים מהקשרם של משתתפים בתכניות ריאליטי.
אחד העיתונים פרסם בזמנו שמתמודד באח הגדול הישראלי אמר: ‘אני שונא ערבים יותר משאני שונא סרטן’, הוא משחזר, זה נשמע לי תמוה, אז בדקתי וגיליתי שהאמירה המקורית הייתה: ‘אני לא שונא ערבים, אני מפחד. מפחד מכל מה שיכול להרוג אותי, כמו שאני מפחד מסרטן’… באופן אישי, אולי הייתי ממליץ לבחור להשתמש בביטוי אחר, אבל כעובדה מה שפורסם לא היה נכון. בהזדמנות אחרת, פנו אלינו בטענה שפעילות צהל בים גורמת לכך שהשלל של הדייגים הפלסטינים קטן יותר. בדקנו את הנושא מול מומחים ומחקרים, והבאנו נתונים שמוכיחים שיש ירידה כללית בגודל הדגים באגן הים התיכון.
סיכול ממוקד בעיתונאים
במקביל לניקיון של עיתונים מעובדות שגויות, התבצע גם סיכול ממוקד בעיתונאים שהתנהלותם חרגה מהגבול הלגיטימי בשיח והייתה נגועה בשנאה או אנטישמיות. מדינת ישראל היא מדינה שבה ביקורת עניינית היא קטנה עלינו, מצהיר אופק, הבעיה היא שבשיח על ישראל גדל מדי החלק של הדיון הלא לגיטימי. רצינו לוודא שהדיון יחזור למקום הראוי שלו, ושלא כל אדם הזוי ואובססיבי שקורא לעצמו סופר ועיתונאי יקבל במה.
תגדיר אובססיבי…
כשמישהו מצייץ 960 פעמים בטוויטר לאורך שלושה שבועות, ומעל 900 מהציוצים הם נגד ישראל זוהי אובססיביות. ואם חשבנו שעיתונאים מסוימים כותבים עלינו בצורה ובסגנון שהם לא לגיטימיים – עקבנו אחרי הפרסומים הציבוריים שלהם, וברגע שהמרצע יצא מהשק היינו שם.
דוגמאות?
עיתונאית-פרילנסרית כתבה לאחד העיתונים כתבות שניכר בהן מאמץ מיוחד להציג את ישראל באור שלילי. אבל יותר משכתיבתה הייתה מרושלת ורוויה בעובדות לא בדוקות, גילינו בחשבון הטוויטר שלה אמירה ברוח: ‘ידוע לכל שאחד מתומכי הציונות היה אדולף היטלר, מה שמסביר את היחס של הישראלים לפלסטינים’. הפננו את תשומת לב העיתון לאמירה, ושאלנו אותם אם זה סוג האנשים שלהם הם מעוניינים לתת במה, ובעיקר לתת להם לכתוב על מדינת היהודים. מאז לא ראינו את שמה בעיתון. מדובר בפגיעה אפשרית במוניטין של העיתון, וגם העורכים מבינים את זה.
לא זכיתם ליחס של מטרידים סדרתיים?
לא, כי התלונות שלנו היו מדויקות. תמיד.
נפגשת גם עם בכירים בתקשורת כחלק מתפקידך. אתה מרגיש שהצלחת לגעת, לשנות תפישות?
לא ב-180 מעלות, לא עשיתי מהפיכות, אבל פתחתי חריץ. גרמתי לאנשים מסוימים לעצור ולחשוב. גם לכאלה מהסוג המאוד ביקורתי. בסופו של יום, הכול הוא בינאישי: הם צריכים להאמין שאני לא תועמלן, שאני פתוח, מסוגל להכיר בטעויות, ושאין משפט שלי שהוא תבנית. ברגע שהם מזהים תבנית, הם מפסיקים להקשיב. ההישג הכי גדול הוא, כשמרימים אליך טלפון ומזמינים אותך לפגישה בפעם השנייה, אז אתה יודע שאתה בדרך הנכונה.
מה היה התפקיד הזה עבורך?
בין היתר, הזדמנות יוצאת דופן לפגוש ולעבוד מול צמרת העיתונות העולמית, מעצבי דעה של מיליוני קוראים. אין ספק שזה מרגש לחשוב שאני, אמיר אופק מקרית ים, יושב מול השמנה והסלתה של התקשורת העולמית. לאורך כל הזמן ידעתי והערכתי את זה ברמה האישית והמקצועית.
הדובר החדש של השגרירות הוא יפתח קוריאל (38), שהגיע יחד עם רעייתו ושתי בנותיו. בתפקידו האחרון, שימש קוריאל כסגן מנהל המחלקה למניעת תפוצת נשק בלתי קונבנציונלי במשרד החוץ בארץ, שם עסק בעיקר בהיבטים המדיניים הנוגעים לתכנית הגרעין האיראנית, ולפני כן, שימש כסגן השגריר באדיס אבבה, אתיופיה, וכדובר בבואנוס איירס, ארגנטינה.
