מנו-פרוז בגיל המנופוז – הרבה מציאות, מעט דמיון ומה שבניהם שכבר אי אפשר לישון בלילה!
והפעם טור קצת פילוסופי, כזה שמתלבט – האם נוח זה ה’גבוה’ החדש?
לנשים באשר הן ולגברים שרוצים להבין אותנו (קצת) יותר!
* מנוסח בלשון נקבה וללא התנצלויות.
כבר דיברנו על זה שגיל הלימונצ’ילו מביא איתו פחות ‘חשק’.
אבל הפעם, בואו נלך צעד קדימה — מה רמת האנרגיה שלך?
האם את עוד רצה קדימה, כובשת יעדים ומעוניינת ב – ‘יותר גבוה’?
או שאולי — וזה בסדר גמור — בא לך בעיקר שאנטי באנטי, גמישות ושקט בראש?
חברה משכבר הימים, מתקרבת גם היא לגיל הלימונצ’ילו, שיתפה לאחרונה כי:
כן – יש לה טייטל בכיר ומפוצץ
כן – יש לה גם אחלה משכורת
כן –אוטו חדש מהעבודה, בונוס שנתי וידה….ידה…ידה…..
אבל
יש לה גם:
– כאבי גב נוראיים מלשבת שעות מול מסך המחשב
– פחות סבלנות לאנשים
– באסה על ‘זמן לעצמה’ שפספסה ועדיין מפספסת בג’ינגול האינסופי הזה שבין העבודה והבית
ועכשיו שגם הקן מתחיל להתרוקן – מצאה עצמה מתלבטת –
האם באמת היא במקום של להמשיך ולשאוף יותר גבוה
או
שאולי דווקא בא לה יותר להתכרבל בתוך ‘בועת הנוחות’?!
והאם זה שהיא מעדיפה את ‘בועת הנוחות’ מצביע על כך שהיא מתפשרת?
ופתאום, בין לגימת התה עם הוויטמין C ללגימת אוויר,
הבנתי שתכל’ס — אולי הענין הוא לא שאנחנו מתעייפות
ובטח לא מתפשרות, אולי פשוט אנחנו מתבגרות ב’אנרגיה’.
בעברי קראו לי ‘אנרג’ייזר’ ו-‘גלולת אנרגיה ג’ינג’ית’.
רציתי להיות מספר 1 או 2 במקום העבודה, רציתי להיות אמא מעורבת בכל פיפס –
היום אני יכולה לקבל באהבה יום שבו הצלחתי לא לעשות יותר מדי, בלי רגשות אשמה.
וזה אם תשאלו אותי, שיא חדש בהתפתחות הנשית שלי בכלל וכאמא בפרט.
ועדיין — כשאני רוצה וצריכה כן ליזום, להזיז, ליצור – הדרייב כבר לא אותו דבר.
אז מה קרה לנו? ומה בכלל נחשב ‘נכון’ בשלב הזה של החיים — גבוה או נוח?
בכדי לא להעמיס מדי פילוסופית, אתמקד בכמה תובנות מהניסיון שלי –
מה מעלה לי את האנרגיה במקומות שהיא נדרשת?
1. תוספי מזון – אני לא רופאה ויש מומחיות לתחום המלא מידע הזה של תוספי מזון – מה, איך, מתי וכמה אבל ברמה האישית, אני מודה – אין יום שאני יוצאת מהבית בלי ה”קופסה הורודה שלי”. פספסתי יום? הגוף שלי מיד שולח תלונה רשמית.
2. ספורט ואורח חיים בריא – לא, אני לא מאלו ש”מכורה לאנדורפינים” אבל אני כן מעריכה את תחושת הסיפוק כשזה נגמר ומעבר לחשיבות של אימוני כוח ושיווי משקל בגיל שלנו,
אם דואגים לשלב זאת אחה”צ / ערב אז יש סיכוי שנרוויח עוד שנת שינה אחת או שתיים וזה הרי מצרך כל כך מבוקש ובכל גיל.
3. שינה – עזבו אתכן מהאמונה הפולנית המפורסמת – ‘אני אשן כבר בקבר!’ – אל תוותרו -תחקרו – תנסו ותראו אם בכל זאת יש משהו שמאפשר לכן להאריך את הלילה כי לישון זה ה- לחיות החדש! לי עובד שילוב של מגנזיום עם ארוחת הערב והוויתור הלא פשוטשהכלב לא יישן איתי יותר במיטה 😊
4. חיפוש עצמי זה לא מאמץ – זו השקעה! – הפסיכולוגית ההודית שלי התעקשה איתי במשך תקופה ארוכה שנמצא את ‘מה שמדליק לי את האנרגיה’. היא אמרה לי – פשוט תנסי ותתנסי – מה מחיר הטעות? בא לך לסרוג -תסרגי, בא לך לצייר- תציירי, אוהבת עציצים – תלמדי על זה קצת יותר
בסוף אולי גם תידלקי וניצוץ האנרגיה יחזור.
לשמחתי ככה חזרתי לחדוות הכתיבה שלי שהיא באמת גלולה אנרגיה עבורי.
5. הבנה וקבלה – כמו מול תופעות אחרות בגיל הזה – לעיתים הדרך לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו
היא פשוט ההבנה והקבלה המלאה שדברים מתנהלים כעת אחרת ואולי הדרייב פשוט שינה צורה ואנחנו מגדירות מחדש את המילים – נוחות, אנרגיה, איזון ופשיין וזה לגמרי בסדר!
אז לא, אין פאנץ’. אין פתרון פלא.
ונוח הוא כנראה הגבוה החדש שלי
ובכל זה יש נחמה גדולה בלדעת שאנחנו לא לבד ושאולי הרצון הזה בנוחות (ולא התפשרות)
היא הפרס על כל מה שכבר עשינו והשגנו 😊
ועכשיו להודעה דרמטית –
הטור ‘בכללי אני בלתי’ יוצא לפגרת חורף קצרה.
לא כי נגמר לי מה לכתוב
ולא כי תיכף…ממש אוטוטו נגמר לו הסיפור הדמיוני שלנו
אלא כי אני בוחרת, באומץ ובנוחות, להפנות את האנרגיה שלי להגשמת חלום נוסף – כתיבת הספר הראשון שלי 😊
מבטיחה לחזור בתחילת השנה האזרחית החדשה עם אנרגיות חדשות,
ועם עוד תופעות וסיפורים כנים ומצחיקים –’בכללי, אני בלתי ‘ – 2026- מחכה לכן!
וכמובטח, אחרי שהשארתי אתכן במתח כמעט 4 חודשים הגיע הזמן סוף סוף לגלות מי זה ששולח לאפרת מעטפות? גלי מי שולח? ( מצלצל מוכר? )
הוא נעמד מולי. אותו חיוך, אותה עמידה קצת נבוכה, רק שהפעם – קמטוטים קטנים ליד העיניים שהבחנתי לרגע בתאורת המסעדה המעומעמת משהו. בכל זאת, גם הוא כבר לא אותו הגבר הצעיר שעמד לידי בחופה לפני 25 שנים.
זה אתה? לחשתי, למרות שהתשובה כבר היתה ברורה.
הוא הנהן תוך שהוא מזיז את הכיסא הנוסף לידי ומתיישב.
“כן, אני. חשבתי שאם אחכה שתמצאי שוב את עצמך לבד, זה עלול לקחת שנים, אז החלטתי לקצר לך ולנו תהליכים”.
“אז למה פשוט לא אמרת? שאלתי עדיין עם חיוך מאוזן לאוזן ולב דופק. “חשבתי שאם אני אגיד לך סתם – תצחקי. אבל אם אני אכתוב, אולי תקשיבי לעצמך באמת.”
המלצרית הופיעה שוב, הפעם עם שני סירים קטנים של פסטה שמנמנה ויין רוזה חדש שנמזג לכוסות
ועם שיר אהוב שהחל פתאום להתנגן ברקע*.
“חשבתי שמגיע לך ערב בלי לחשוב, בלי ליזום, בלי להיות אחראית על העולם ועל כולם. רק להיות את….ואני”
הבטתי בו, ופעם הראשונה מזה זמן הרגשתי – נוח!
לא נוח של פיג’ימה ונעלי בית, או נוח של לצאת מוקדם מהעבודה, אלא נוח של אהבה ממישהו שמכיר אותך מספיק כדי לעזור לך להפסיק רגע לרוץ מבולבלת בתוך מרוץ ההורמונים ולאהוב ולקבל את עצמך לפחות כמו שהוא אוהב ומקבל אותך.
הרמתי את הכוס, חייכתי אליו – “אז בעצם אתה המעטפה של חיי”. הוא חייך בחזרה. “תמיד הייתי ותמיד אהיה כאן אם תרצי רק לפתוח ולתת לי להיכנס”.
***והשיר שהתנגן ברקע?
ניחשתן נכון – *סיגליות של דיוויד ברוזה שהעניק לי השראה לכתוב סיפור דמיוני שמעולם לא תכננתי לכתוב.
סיפור דמיוני חדש שעוד אין לי מושג על מה הוא יהיה – בינואר 2026!
החלק החשוב ביותר – אל תהיו בלתי!
אם אהבתן, מצאתן ערך, עלה חיוך על פניכן – כתבו לי בתגובות, הציעו, חשבו –
מה הטיפ שלך ליצירת / העלאת אנרגיה?
ואם יש לך ויז’ין על מה לכתוב את הסיפור הדמיוני החדש– כתבי לי 😊
כי אם לא תשתפו, איך אני אדע?
שלכן,
שחף
תודה על המילים המתארות כל כך בדיוק את הגיל, בהצלחה עם הספר
סימנתי צ’ק על כל אחד מהסעיפים. מתנה לעצמי לגיל 50 – להיות קשובה וללכת עם החלומות. שאפו עלייך גם