אנשים שואלים: מה, שוב ללונדון? ולפעמים אני אפילו עונה – שזה לא עניין של כמות, אלא של איכות. כאשר שבים וחוזרים למקום עד כדי כך שהוא מרגיש כמו בית שני, מעמיקים בו ומגלים אוצרות החבויים במקומות מפתיעים במיוחד.
וכך, אחרי עשרות ביקורים בלונדון, בכל פעם שאני מגיע, נדמה שהעיר מעלה אותי שלב, פותחת עוד את לבה, ומסירה את הגנותיה.
הארמונות, הפארקים, התיאטראות, חנויות הספרים, בתי הקפה והסמטאות לא איבדו דבר מקסמם. אבל אט אט, מתחילים להופיע הסדקים הקטנים שדרכם לונדון אחרת מציצה, קורצת.
זו אינה לונדון תיירותית, אין צורך להזמין מראש או לתכנן.
ובאותו יום עליו אספר כאן – עשיתי זאת בדיוק. לא תכננתי, שוטטתי, ולכן גם חציתי את הגבול הדק והנהדר שבין אנדרסטייטמנט לאוברסטייטמנט: בין האלגנטיות האנגלית, המאופקת לכאורה, לבין הרגע שבו היא גולשת מבלי להתנצל אל הגזמה, גרנדיוזיות, הומור ושטות.
אספר לכם על הליכה בלתי שגרתית ופוטוגנית במיוחד, ועל ארקיידהמכיל אוסף מכונות משחק שמן הראוי שהיו ניצבות בלובי המלון של פולטי, או בסלון של כל אחד מחברי מונטי פייתון.
לונדון הרי יודעת להיות רצינית להפליא. זו עיר של חליפות עבודה כהות שנפלטות בסרט נע מהטיוב בבוקר, עיר של הסיטי עם מגדלי הזכוכית, הבנקים, משרדי עורכי הדין, חברות הביטוח, משרדי התיווך, והתחושה המתמדת שמשהו חשוב מאוד קורה מאחורי דלת מסתובבת כלשהי. זו אחת מבירות העולם הפיננסי, העסקי והנדל”ני – מקום שבו אנשים מתנהלים ברצינות, אחריות, אלגנטיות ודייקנות.
אבל ללונדון, העיר המחוננת ביותר לדעתי, יש גם אינטליגנציה עירונית נדירה: היכולת להבין את הרצינות הזאת ובה בעת לראות את הגיחוך שבה. לשחק את המשחק, אבל לא להאמין לו עד הסוף. לנהוג על פי כללי הטקס, ואז, ברגע הנכון, להתנער ולהפוך אותו על פיו. זו עיר שיודעת שהחיים הם עסק רציני, אבל גם יודעת שאסור לתת לרצינות בלעדיות מלאה.
ידעתי באותו יום היכן אני מתחיל – שמעתי על הליכה מסתורית ובלתי שגרתית –
The Grand Flaneur Walk – המתקיימת במועדים לא קבועים. אחת ההליכות התקיימה בחודש מאי האחרון, ומשום שהייתי בעיר, החלטתי להצטרף.
בדיעבד, החלטתי נכון. האחראים לעניין כולו, הם אנשי המגזין The Chap.
המגזין שנוסד ב־1999, מטפח נקודת מבט מיוחדת במינה – חיבור אלגנטי בין גנדרנות, הומור, פנאי, ואינטליגנציה. ומה עוד אפשר לבקש?
הכללים פשוטים: נפגשים בלבוש יפה מדי, אין Over dressed – הכלראוי, מתקבל והולך, ואז – יוצאים לשיטוט ללא מסלול מוגדר, בלי יעד ובלי לוח זמנים או צורך להספיק דבר כלשהו. זו הליכה אל הלא־נודע העירוני, אל בין קפליה הנסתרים של העיר – כלומר, אל המקום המדויק שאליו שיטוט טוב אמור להוביל.
הרעיון חוגג את דמותו של ה- Flâneur- מילה צרפתית (אין מה לעשות, גם הם צודקים מדי פעם, שם – מעבר לתעלה), שמשמעותה הוא לשוטט בלי יעד ברור.
אבל ה-“פְלָאנֵר” אינו סתם אדם שמסתובב בעיר כדי להעביר זמן. להעביר זמן הוא חילול הקודש. המשוטט העירוני מנצל את הזמן היטב, הוא משתהה, מקפיד, מביט בעיר כמו בספר פתוח – קולט פרצופים, מחוות, שלטים, סיטואציות, שיחות חולפות ופינות קטנות שאנשים ממהרים מפספסים. עבור שַׁארְל בּוֹדְלֵר, המשורר והמבקר הצרפתי בן המאה ה־19 שהעניק לדמות הזאת את מעמדה הספרותיהראוי – ההמון הוא מרחב המחיה הטבעי של הפלאנר, בדיוק כפישהאוויר שייך לציפור והים לדג. לכן פלאנריות היא לא בטלה, אלא אמנות של תשומת לב: הליכה בלי יעד מוגדר או משימה יומיומית מעיקה, אבל עם המון סקרנות.
הגעתי לקובנט גארדן בשעה היעודה, פחות או יותר. קשה לקרוא לי גנדרן, אבל פלאט-קאפ יש לי, תודה לאל והחלטתי שזה מספיק.
וזה הספיק. קובנט גארדן, שבדרך כלל מזוהה עם תיירים, מופעי רחוב, חנויות ומסעדות, לבש חג: סביבי היו חליפות טוויד, וסטים, עניבות פרפר, מטפחות בכיס, נעליים מצוחצחות, שמלות וחצאיות תקופתיות, כפפות, מטריות, מקלות הליכה וכובעים מכל הסוגים – מגבעות, כובעי קש, קסקטים וכובעים רחבי שוליים. פה ושם הופיעו גם שפמים מטופחים, זקנים מסודרים, סיכות דש ושרשראות שעון שנראו כאילו הופיעו ממקומם הטבעי במאה אחרת.
אלו לא היו תחפושות, אלא אלגנטיות מוקפדת ומלאת סגנון. אחיי ואחיותיי הפלאנרים ידעו היטב שהם נראים מוגזמים מעט, ודווקא משום כך עשו זאת. לשעה קלה, ומהרחבה בקובנט גארדן יצאנו למסלול הליכה איטי ומשועשע, שבו אף אחד אינו ממהר להגיע וכולם נראים כאילו יצאו למסע חשוב אל שום מקום.
ההליכה המדוברת, The Grand Flaneur Walk, היא רק חלק מהיקום החלופי של The Chap – קיימת גם גרסה חורפית של ההליכה, בליווי תקווה לשלג לונדוני, ובנוסף גם ייסדו אנשי המגזין את The Chap Olympiad – טורניר שטויות אלגנטי.
כלומר, זו השקפת עולם מלאה, ולה אסתטיקה שלמה: לבוש, טקסיות, הומור והתנגדות רכה לעודף הרצינות של החיים המודרניים.
ואולי דווקא משום שהיום התחיל בלי תוכנית מוגדרת, התרחקתי אט אט מהתהלוכה והמשכתי בשיטוט לגמרי לבדי. סמטה ועוד סמטה, הלאה והלאה, ייקח כמה שייקח, אגיע לאן שאגיע.
וכך, בדרך מקרית לגמרי הגעתי להולבורן – אל מקום קטן אותו לא הכרתי ועליו לא שמעתי, שנראה מבחוץ כמו חנות צדדית שאפשר לפספס בקלות, אבל בתוכה התגלה המשך מושלם לאותו אחר צהריים.
השלט האיר פנים: Novelty Automation. נכנסתי.
בפנים חיכה ארקייד מכני קטן של מכונות משחק כמותן לא ראיתי, שיצר טים הנקין – מהנדס, קריקטוריסט וממציא בריטי. הנקין היה יכול להיות פלאנר לא רע. במקום לתעל את כשרונו הטכני לאפיק יעיל ומסחרי, בנה מכונות משחק האומרות דבר מה על העולם בו אנו חיים.
האלגנטיות הפלאנרית התחלפה בידיות ואסימוני משחק אותם ניתן לרכוש במקום, אך האבסורד נשאר. המכונות של הנקין אינן רגילות – אין מרוץ, יריות, חלליות, ניקוד ושאר שטויות.
אלה בדיחות מכניות קטנות על החיים המודרניים: כסף, טכנולוגיה, גוף, חרדות חברתיות והרגלים יומיומיים.
באחת המכונות שנקראת MICROBREAK, מתיישבים בתפאורה דמוית סלון – על כורסה ביתית מול מסך טלוויזיה ויוצאים לחופשה. כי הכורסה מונחת על שטיח קסמים המטלטל את הסלון כולו ומציג למשתתף את תלאות החופשה – עדר תועה על הכביש, פקקי תנועה ושאר צרות.
ב־Alien Probe, בודקים חייזר, אבל כדאי להיזהר שלא להרגיז אותו.
ב־Divorce, מתחרים בני הזוג על הרכוש המשותף.
יש גם מכונה שמעניקה כמעט בחינם עצה רומנטית. אשמור את העצה לעצמי.
כל מכונה היא ביקורת חכמה על עולם שבו כסף, זוגיות, חופשה, בדיקה רפואית או פחד חברתי משכיחים מאתנו את מה שחשוב באמת.
וזה מה שהעיר הזו, אותה כיניתי מחוננת ובצדק – עושה לפעמים במיטבה: לא מרצה, לא מטיפה, רק עוטפת את המשוטטים בה, ומחכה בסבלנות ובנימוס שיבינו לבד.
אתם מוזמנים לנסות.
יואב אבני הוא סופר, מתרגם ומלווה כותבים, הכותב על לונדון גם עבור לונדוניסט ומאוהב כבר שנים ארוכות בעיר שאינה מפסיקה להפתיע אותו. ספרו “שעוני נוכחות” (Time Clocks), שראה אור בישראל בהוצאת כתר, יראה אור באנגלית בהוצאת Roundfire Books ויושק בלונדון באוקטובר הקרוב.
https://www.collectiveinkbooks.com/roundfire-books/our-books/time-clocks
פרטים שימושיים
The Chap – https://thechap.co.uk/
Novelty Automation – https://www.novelty-automation.com/
כתובת: 1a Princeton Street, WC1R 4AX
