בכללי אני בלתי ! – פרק 3

בכללי אני בלתי!
מנו-פרוז בגיל המנופוז – הרבה מציאות, מעט דמיון ומה שבניהם שכבר אי אפשר לישון בלילה!
והפעם טור המוקדש לאימהות ובנות ואיך כל זה מתחבר לאפרת מסיפורינו הדמיוני?
לנשים באשר הן ולגברים שרוצים להבין אותנו (קצת) יותר!
מאת: שחף ויינר- איתן
* מנוסח בלשון נקבה וללא התנצלויות.

אמא שלי ואני תמיד היינו קרובות. מאז שאני זוכרת את עצמי אמא שלי היוותה עבורי כתף תומכת ואוזן קשבת ( גם כשהיא כבר לא שומעת איי איי איי מזה שנים ועדיין מתעקשת שהיא שומעת ‘6-6′ ). אם זה לשבת לידי כתינוקת ולהחזיק לי את היד שעות עד שארדם, לבכות ביחד איתי עם שברון הלב הראשון, להיות המוקפצת הטבעית לשמור על הילדים עם ירידת המים בשלישית וכמובן…איך לא ?- לקחת אותי לבוטוקס הראשון שלי כי כמו שאמא שלי תמיד אומרת – ׳מה שלא עושה הטבע, עושה הצבע’ ובמקרה הזה – הרבה ירוקים! 

אבל ברגע ששמעתי את עצמי אומרת בקול רם – בא לי ללמוד לסרוג! ו – אולי אלמד ברידג’ ?-  הבנתי שזה כבר לא רק ‘כתף ואוזן’, ולא רק ‘אם ובת’ – זו כבר שותפות גורל של ממש – מהשערות הלבנות שצומחות להן בלי רסן, השיחות הדו כיווניות על רופאים ובדיקות למכביר ועד החיפושים לאיפה יש סדנת סריגה לנשים עסוקות בלי סבלנות.

אמאל׳ה – נהייתי אמא שלי!

הדנ״א הבין דורי בגיל הלימונצ’ילו –
אני לא מתכוונת בכלל לזה שיש לנו את אותו מבנה גוף ( ציצי פיצי וירכיים מעולות ללידות מהירות ), אותן עיניים שקדיות וגוון שיער (צבוע בעיקר) או אותו טמפרמנט נמרץ ופרקטי,
אני מדברת על המוזרויות וההרגלים הקטנים של הדנ”א של בת בגרסת ה- 50.0 ואמא שלה בגרסתה ה-70.0 המשובחת. והרי לפניכן מקבץ דוגמאות מאפיינות:

1.     אטמי אוזניים, כיסויי עיניים וחושך מוחלט – חובה לשינה איכותית בלי להתעורר מכל זבוב שבחדר או נחירה של בן הזוג.

2.     שנ”צ זה החיים! – לא מוותרות גם אם צ’ארלס וקאמילה בכבודם ובעצמם יזמינו אותנו לאפטר נון טי.

3.     החבר הורוד החדש – ואני כמובן מתכוונת ל’קופסת תוספי המזון הורודה’ ( זה לא מה שחשבתן שאני עומדת לאמר, נכון? שובבות כבר אמרנו?….) שהולכת איתנו לכל מקום ואין ספור שיחות על מה לקחת הבוקר? כי “בדיוק חברה המליצה לי להוסיף גם את המגנזיום הזה ונראה לי שבקרוב אצטרך לרכוש לי קופסת ויטמינים גדולה יותר …”

4.     שעון מעורר – OUT! קרן אור ראשונה – IN ואפילו עם כיסויי עיניים, קרן אור אחת ואנחנו כבר עם הדייסון ביד.

והאמת, יש בזה משהו … מנחם!
הגילוי העצמי הזה בתוך ההרגלים של אמא שלך כבר לא כזה ביג דיל. לא דרמה. כבר לא מעורר רצון למרוד.
דווקא מרגיש יותר כמו חיבוק – קצת מצחיק, קצת מתנצל ובעיקר נעים ומנחם.
אולי כי את בעצמך אמא לבנות שחלק מהן בגיל ה- ‘אמאאאאא – את לא מבינה כלום!’ אבל את כן מבינה שיום אחד גם הן ירגישו ככה כלפייך.
אולי כי זה מה שקורה לנו בגיל הזה: אנחנו מפסיקות למרוד ומתחילות לקבל את שקורה לנו – גם אם זה כולל לאמץ פטנט הזוי לשינה טובה מאותה חברה של אמא שמכירה אותך מאז שהיית תינוקת.
ואולי, אחרי הכל, אמא שלי ואני פשוט משחקות ברידג’ מסוג אחר.
היא מוסרת לי קלף שמוכר לה ואני לומדת לשחק איתו מתוך הניסיון שלה.

ובתחושה מנחמת זו, הגיע העת לברר מה עלה בגורלה של אפרת ולאן היא הלכה בעקבות המעטפה:

עם המעטפה ביד ונחישות להיזכר ‘איפה הרגשת את עצמך בפעם האחרונה’ אני עולה על הקו השחור ומגיעה ל – פרימרוז היל.

לאותה גבעה שאליה לקחתי את אמא שלי לפני שנים באחד מביקוריה הראשונים בממלכה הקסומה, קצת אחרי שעשינו רילוקשיין.
מטפסת בקושי את הגבעה ( מנסה תוך כדי להיזכר מתי התור הבא לפזיו?)
ומחייכת לעצמי באחת העצירות, נזכרת איך אמא ואני התנשפנו, התלוננו בקולי קולות פולניים ואיכשהו – הגענו עד למעלה בלי לעצור. גם ביום האפרפר ההוא, כשלפנינו פרוסה לה מרכז לונדון בתפארתה, היה ברור לשתינו שזה רגע קסום שצריך לזכור.

מאמרים קשורים

חיידק המשחק

Superdry הבריטית בישראל

הסלמה באי-דיוק

על נשים, גברים ומה שבאמצע

כשסוף סוף הגעתי למעלה והתיישבתי על אותו ספסל עליו ישבנו אז יחד – הרגשתי!

לא רק את הרוח
לא רק את העיר
אלא – את עצמי!

כי לפעמים צריך לחזור אחורה, בדיוק כדי להבין כמה התקדמת!
ואין כמו זכרון עם אמא, וטעם הסוכר בעוגת הגזר שחיסלתי מיד כשירדתי חזרה לרחוב במורד הגבעה,
כדי להביא אותי בדיוק לנקודה הברורה הזו של – אאוריקה מצאתי! (אותי)

בעודי צועדת חזרה לתחנת הטיוב, גאה על התגלית ולא פחות על שהצלחתי להחזיק מעמד שעה בלי טלפון ובעיקר בעיקר מסוקרנת – האם צפויה להגיע עוד מעטפה ומה יהיה טמון בחובה בפעם?
בכל מקרה – אני מוכנה!

וההמשך? בפרק הבא.

החלק החשוב ביותר – אל תהיו בלתי!
אם אהבתן, מצאתן ערך, עלה חיוך על פניכן – כתבו לי בתגובות, הציעו, חשבו –
מה ההרגל הכי מצחיק/מרגש/עוצמתי (ועוד סופרלטיבים) שירשתן מאמא שלכן?

ומה הייתן רוצות שאפרת תגלה כשהיא תחזור הביתה? סלי כביסה קורסים? ילדים מורעבים? או מעטפה חדשה להמשך ההרפתקאה?

כי אם לא תשתפו, איך אני אדע?
שלכן שחף