הבי.בי.סי מדווח כי אליס נולדה למשפחה יהודית מיוחסת בפראג בשנת 1903, לאחר שהפגינה כישרון מיוחד בנגינתה, הפכה לסולנית התזמורת הפילהרמונית הצ’כית. לפני פרוץ המלחמה נישאה לכנר, ליאופולד זומר וילדה את בנם רפאל ב-1937. עם פלישת הצבא הנאצי לצ’כוסלובקיה, עזבו רוב בני משפחתה לישראל, אבל הרץ-זומר החליטה להישאר לצד אמה החולה. היא נכלאה שנתיים עם בנה רפאל (סטפן), במחנה הריכוז הנאצי בטרזיינשטט שהיה המחנה הממנו הועברו אסירים לאושוויץ.
היא הייתה מורה לפסנתר ומוזיקה מוכשרת שלימדה באקדמיה למוזיקה בירושלים עד 1986, ואז עברה להתגורר בלונדון ב’בלסייז פארק’.
סרט על חייה, מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט תיעודי הקצר הטוב ביותר, בטקס פרסי האקדמיה בחודש הבא.
כולנו הגענו למסקנה שהיא פשוט לעולם לא תמות אמר פרדריק בוחבוט, המפיק של הסרט התיעודי: הליידי במספר 6 : המוזיקה הצילה את חיי .
מוזיקה הייתה האוכל שלנו. מוזיקה החזיקה אותי בחיים מספרת אליס בסרט, שהמשיכה לנגן את יצירותיהם של שוברט ובטהובן עד סוף ימיה.
באתר האינטרנט של הסרט, היא אומרת: אני יהודיה, אבל בטהובן הוא הדת שלי. אני כבר לא עצמי, הגוף לא יכול להתנגד כפי שעשה בעבר. . .אני חושבת שימיי ספורים, אבל זה לא ממש משנה כי היו לי חיים כל כך יפים…והחיים יפים, האהבה היא יפה, הטבע והמוזיקה הם יפים. כל מה שאנו חווים הוא מתנה, מתנה שאנחנו צריכים להוקיר ולהעביר לאלה שאנחנו אוהבים .
אליס נזכרת שתמיד צחקה בזמן ששהתה בטרזיינשטט, היא ואסירים אחרים ניגנו מדי פעם קונצרטים. השמחה של נגינת מוזיקה שמרה על מצב הרוח שלהם ושל המאזינים.
נקודת השפל
בשנת 1942, אמה בת ה-73 הועברה לטרזיינשטט ומשם למחנה ההשמדה טרבלינקה.
ואני ליוויתי אותה כמובן עד לרגע האחרון. זו הייתה הנקודת השפל בחיים שלי. היא נשלחה מהמחנה. עד עכשיו אני לא יודע איפה היא הייתה, אני לא יודע מתי היא מתה, שום דבר.
גב ‘ הרץ זומר ובנה רפאל, היו בין פחות מ -20,000 אנשים ששוחררו ממחנה טרזיינשטט על ידי הצבא הסובייטי במאי 1945. 140,000 יהודים נשלחו לשם ו-33,430 מצאו את מותם. הערכה היא ש- 88,000 הועברו לאושוויץ ולמחנות השמדה אחרים .
ההשראה שלנו
בעלה גב’ של הרץ – זומר, לאופולד זומר ,שלו נישאה ב-1931, מת ממחלת הטיפוס במחנה דכאו ,מחנה ריכוז נאצי בדרום גרמניה. בנה רפאל, שהפך למנצח וצ’לן קונצרטים, נפטר ב-2001.
אריאל זומר, נכדה, מספר : רבות נכתב עליה , אך לאלה מאתנו שהכירו אותה היטב, היא הייתה ‘גיגי’ היקרה שלנו. היא אהבה לצחוק ואהבה מוזיקה איתנו. היא הייתה ההשראה שלנו, והעולם יהיה דל ועני באופן משמעותי בלעדיה.
