שם ספרו של דר אהרון (רוני) ברגמן, איש אקדמיה ישראלי החוקר ומלמד בחוג ללימודי מלחמה בקינגס קולג’ לונדון, מדבר בעד עצמו – Cursed Victory (ניצחון ארור) הוא נקרא. ברגמן מנתח ללא כחל וסרק את הסטטוס קוו שהתקבע במשך שנים רבות, ואין לו שום ספק לגבי העתיד: ישראל תצטרך, בסופו של דבר, להיפרד מההתנחלויות ולהותיר לעצמה בגדה המערבית רק גושי יישובים הסמוכים לגבול שהיה לה בשעתו עם ירדן ב1967. עובדה – ההתנחלויות בסיני, ואלה שהוקמו בעזה, כבר אינן קיימות.
במוקדם או במאוחר, סבור ברגמן, ישראל תהיה נתונה ללחץ בינלאומי, בעיקר אמריקאי, שיכפה עליה פשרה כואבת בניגוד לרצונה. עד היום היא הצליחה להימנע מאותו יום דין ממשמש ובא, אולם ללא הפעלת מכבש פוליטי תקיף היא לא תוותר על השטחים. עובדה שישראל לא רצתה לסגת מסיני, אך חבילת איומים והטבות, צבאיות וכלכליות, גרמו לה לשנות את דעתה. מה שבטוח הוא, שהניסיון של ישראל לבלוע את השטחים אל קרבה נכשל כישלון) חרוץ. בעצם, ישראל לא ידעה מה לעשות בשטחים, אבל בחרה להמתין לבאות. עלייתו של הליכוד לשלטון ב1977 שינתה הלך רוח זה, כאשר מנחם בגין החל בבנייה מואצת של התנחלויות כדי לקבע עובדות בשטח שיסנדלו את השטחים לישראל.
פינוי מקום להתנחלויות
הנחתם של ישראלים רבים, כאילו השליטה על השטחים היא בגדר כיבוש נאור, אינה אלא אשליה. על פי ברגמן, רבע מתושבי עזה גורשו לירדן לאחר המלחמה, רמת הגולן רוקנה מ138,000 מתושביה (להוציא מעט דרוזים) ומדיניות הגשרים הפתוחים של משה דיין לא הייתה אלא תנועה חדסטרית לעבר ירדן. ככל שגירשה יותר מתושבי השטחים, כך פינתה ישראל יותר מקום עבור התנחלויות יהודיות. גרוע מכך, בניגוד למעצמות קולוניאליות מערביות, שפיתחו את המושבות שבהן שלטו, לישראל לא היה כל עניין לשפר את איכות החיים של התושבים המקומיים בשטחים שכבשה. היא לא בנתה רשת כבישים ורכבות, לא הקימה בתי חולים ולא טיפחה אליטות מקומיות, אבל ניצלה את האדמה שכבשה ודחתה את האנשים שחיו עליה. יחס זה הגביר את השנאה של הפלסטינים כלפיה, והביא להתפרצותן של שתי אינתיפאדות.
ליחס זה של ישראל נחשף ברגמן עצמו כששירת כחייל ברצועת עזה. גילויי השנאה כלפיו היכו אותו בהלם, עת התברר לו שהוא משתייך לכוח כובש. כששירת כקצין במלחמת לבנון הראשונה, הוא התוודע גם לשקר הגדול שהוליד את הפלישה למדינה שמצפון. בעוד צהל מפציץ במלוא העוצמה את ביירות, הוא האזין לשידורי הרדיו של קול ישראל, שדיווח כי בבירה הלבנונית שורר שקט. כשפרצה האינתיפאדה הראשונה, הוא כבר סירב לשרת במילואים, ומאז גמלה בליבו ההחלטה להגר מהארץ. מאז הוא מתגורר בלונדון.
היה ונשאר ישראלי
ברגמן מודע לעובדה שישראלים רבים לא יראו בספרו טקסט פטריוטי, אולם אין הוא מנסה להסתיר לרגע את העובדה שישראלי היה וישראלי הוא יישאר. אולי עזבתי את ישראל, אבל ישראל לא עזבה אותי, הוא אומר. עם זאת, הוא מבטיח, כי למרות יחסו השלילי לכיבוש הוא לא נתן לעובדה זו להשפיע על מידת האובייקטיביות שלו כשכתב את הספר, שבו מדיניותה של ישראל נקטלת על ימין ועל שמאל.
קחו למשל את המומ שהתנהל בין ישראל לבין סוריה לקראת סוף המילניום, כאשר ביל קלינטון היה נשיא ארצות הברית. ברגע האחרון, כותב ברגמן, הכשיל אהוד ברק את התהליך כשדרש שליטה על 400 מ’ ליד הכנרת. נשיא סוריה דאז, חאפז אלאסד, התנגד לדרישה ופרש מהשיחות. חודשים ספורים אחר כך, פיתה ברק את הנשיא האמריקאי להביא את יאסר ערפאת לפסגת קמפ דיוויד. למרות שעמדות הפתיחה של שני הצדדים היו גמישות, ברק הכין את עצמו להכרזה כי אין פרטנר, ואף דחק בקלינטון לאיים על ערפאת במלחמה.
ברגמן מסתמך על שיחות טלפון בין אסד לקלינטון, שהוקלטו בחשאי על ידי סוכנים ישראלים. מהקלטות אלו, הוא הבין שמזכירת המדינה דאז, מדלן אולברייט, הבטיחה לברק להתייעץ עימו לפני כל החלטה. בכך הוא מפריך את הטענה האמריקאית, שלפיה וושינגטון התנהלה במהלך המומ ללא משוא פנים. מיותר לציין, כי בכך מזים המחבר גם את הטענה הישראלית שהיא אינה מרגלת בארצות הברית. ברגמן, כמובן, מסרב לגלות את מקורן של ההקלטות, שזוכות לפרסום ראשון בספרו. אולם, הוא מוכן להודות שמדובר במקורות פרטיים, כלומר שנאספו על ידי אנשים שהיו מעורבים בתהליך.
את הספר פותח ברגמן בביקור הראשון שערך בעיר העתיקה של ירושלים עם אביו, כאשר היה בן תשע בלבד, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. אז זה נראה היה כמו ביקור בחוץ לארץ יותר מאשר ביקור בשטח כבוש, הוא נזכר. אבל בחלק האחרון בספר הוא כותב, כי תקופת הכיבוש מוכיחה שאפילו עמים שסבלו טרגדיות נוראיות משלהם יכולים לפעול בדרכים אכזריות דומות כאשר הם עצמם נמצאים בעמדה של כוח.
Ahron Bregman. Cursed Victory: A History of Israel and the Occupied Territories. Allen Lane. pp 367.
אהרון ברגמן משיב לביקורת
האם האביב הערבי מחזק את המתנגדים לוויתורים טריטוריאליים? אם ישראל הייתה מחזירה את רמת הגולן, היינו מוצאים שם היום את ג’בהת אלנוסרה.
כל הסכם טומן בחובו סיכון, אבל המצב הנוכחי, בעיקר עם הפלסטינים, אינו יכול להימשך. ישראל צריכה להחליט בין המשך הכיבוש, אינתיפאדה נוספת ולחץ בינלאומי, לבין נטילת יוזמה שתשים קץ לכיבוש. גם כאשר ישראל חותמת על הסכם עם הפלסטינים, ואלה משמיעים את שש מילות הקסם: ‘לא עוד מלחמה, לא עוד תביעות’, יש סיכוי סביר שהאלימות תימשך ורבים לא ייתמכו במהלך. במהלך הזמן הקולות האלה ילכו וידעכו.
באותה מידה ניתן לטעון שצוק איתן הוכיח שרק אם צהל שולט בשטח ניתן למנוע עימותים צבאיים.
אפשר גם לטעון ההפך. ישראל החזירה את סיני למצרים ב1982, וראה כמה החזית הזו שקטה לאורך שנים. כשישראל שלטה בסיני פרצה מלחמת יום הכיפורים ב1973, וישראל כמעט נחלה תבוסה בימים הראשונים של המלחמה. שליטה על שטח אינה מעניקה ביטחון. המפתח הוא להעניק לישראל ולפלסטינים משהו שלא ירצו לאבד – אידיאלית, זו תהיה מדינה פלסטינית. אם אין לפלסטינים מה להפסיד, כמו בעזה עכשיו, בוודאי שהם יפגיזו את ישראל. זה רק טבעי.
מדוע, לדעתך, בחר אריאל שרון בהתנתקות מעזה?
שרון מעולם לא בטח בערבים. זה לא קשור להיסטוריה, אלא לפסיכולוגיה או לניסיון אישי. זה בא מנהלל. לא ערפאת וגם לא אבו מאזן נחשבו בעיניו לשותפים – ערפאת בגלל אישיותו, ואבו מאזן משום שנחשב בעיני שרון לחלש. שרון החליט להתנהל מול הנשיא בוש הצעיר, והוא קיבל כמה הבטחות מוושינגטון. חשוב יותר, שרון הצליח לבלבל את העולם באמצעו הנסיגה מעזה, ובתמורה הצליח להתחמק מהדבר העיקרי. הוא הקריב את עזה (עוד קורבן כזה ואבדנו) כדי להחזיק בדברים הגדולים.
אתה אומר שישראל מתפכחת מאשליית ההתנחלויות, אבל אלו דווקא הולכות ומתעצמות.
פרויקט ההתנחלויות מרגיז את העולם והפך בידי ישראל למנגנון לשיבוש שיחות השלום. בעתיד היסטוריונים יחשיבו אותו לכישלון גמור. היו יישובים גם בסיני. איפה הם היום? היו יישובים בעזה. גם הם הלכו. בספר אני מגלה בפעם הראשונה שברק הבטיח לאסד להוריד 32 יישובים מהגולן. כשישראל תיסוג מהגדה, היא תצטרך להוריד את רוב ההתנחלויות, ותורשה להחזיק רק בגושים הגדולים – אולי עד שניים וחצי אחוזים – ותצטרך לפצות את הפלסטינים בשטחים במקומות אחרים. לסיכום, זה פרויקט נוראי ויקר שנדון לכישלון.
בסוף הספר אתה כותב שהיחס הברוטאלי של ישראל בשטחים דומה לזה שממנו סבלו יהודים לדורותיהם. יהיה מי שיגיד שאתה מתכוון גם לשואה.
לא הייתי עורך השוואה כזאת. מספיק לומר שהכיבוש הישראלי הוא אחד ממשטרי הכיבוש הברוטאליים ביותר בהיסטוריה המודרנית.
