אחד על אחד

ההתפטרות שארעה ב-8 באוגוסט 1974, הגיעה פחות משבועיים לאחר שועדות הקונגרס המליצו להדיחו לאחר חשיפת פרשת ווטרגייט. ניקסון התפטר בעצמו על-מנת למנוע סקנדלים מיותרים וכדי להימנע ממשפט וחקירות נוספות. הראיון עם פרוסט היה במידה מסויימת המקום היחיד שבו הוא הודה בפומבי באשמה ואף הביע חרטה על מעשיו.

מבחינה עלילתית ההצגה מתרכזת בראיון כאירוע המרכזי כשאחד הדימויים העיקריים הוא הכנה לתחרות איגרוף בין שני יריבים שיש להם הרבה מה להפסיד. דיוויד פרוסט, אנגלי בוגר קיימברידג’, נהנה וסבל עד אז משם של מראיין טוק שואו מצליח אך רדוד במקצת שמרבה לראיין שחקניות וכוכבים. פרוסט החליט ללכת על כל הקופה בראיון הזה, גם סמלית וגם תרתי משמע, כשנאלץ לממן אותו מכספו הפרטי בלי ערבות שהכסף יוחזר. הצלחה הייתה מהווה עבורו פריצת דרך בקריירה והכרה בתור מראיין רציני, כשכישלון היה גורם לצניחה פומבית למקום שממנו קשה להתאושש.

בשביל ניקסון הראיון הווה הזדמנות חד-פעמית לטהר את שמו בפני העם האמריקאי שזכר אותו בשלב זה (ומן הסתם עד היום) בעיקר בשל פרשת ווטרגייט. יתכן שלניקסון הייתה אפילו תקווה מסוימת לחזור לנשיאות או לפחות לפעילות פוליטית. מבחינה דרמטית מספק הרקע הזה כר פעולה נרחב לנפשות הפועלות הכוללות את הצוות של פרוסט שסייע לו בהכנות לראיון (צוות מעורב של אנגלים ואמריקאים), ועוזריו של ניקסון, המיוצגים במחזה עי איש צבא אחד בשם ג’ק ברנן.

ההפקה מצוינת. ההצגה מצליחה לרתק מההתחלה ועד הסוף; משימה לא קלה בהתחשב בעובדה שהיא נמשכת שעתיים בלי הפסקה. הבימוי מעולה ומשרת באופן מוצלח את המחזה. הבמה נקייה ומינימליסטית, עם מסכי טלוויזיה שעוזרים להמחיש את המדיום התקשורתי והאפקט המיידי שלו, השונה מתיאטרון שבו אין קלוז אפים. מייקל שין כפרוסט, ופרנק מנגלה שמשחק את ניקסון – מצוינים שניהם וגם יתר השחקנים עושים עבודת אנסמבל טובה. מומלץ למי שמתעניין בפוליטיקה, תקשורת או פשוט בדרמה משובחת.