הבלתי נמנע התרחש. הסכינים הארוכות, האהובות כל כך במפלגת השלטון, עשו את שלהן. אבל היא נפלה על חרבה שלה. לאחר שלושה ניסיונות כושלים להעביר בפרלמנט את חבילה הברקסיט עליה הסכימה עם בריסל, הניחו עמיתיה אקדח על שולחנה ולא הותירו בפניה ברירה.
כך הם עשו גם למרגרט תאצ'ר. אולם, בניגוד אליה, תרזה מיי לא מיהרה לעזוב. היו שהאשימו אותה כי הניחה ספה כבדה מאחורי הדלת ברחוב דאונינג כדי למנוע מאויביה לפרוץ פנימה. אחרים טענו כי מדובר היה בהתנחלות לא חוקית, היאחזות בקרנות המזבח שלא הייתה כמותה בהיסטוריה של הפוליטיקה הבריטית המודרנית. מיי תירשם בספרי ההיסטוריה ככישלון.
אך האם פוליטיקאי אחר היה מסוגל לתפקד טוב יותר עם הגיבנת שירשה מקודמה ושרבצה על גבה במהלך שלוש שנותיה בתפקיד? ספק רב. ברקסיט אינה רק תוצאה של משאל עם. זהו גם חיידק שחיסל כל חלקה טובה בקרב השמרנים ופיצל את החברה הבריטית למשך השנים הבאות. אבל גם לתרזה יש חלק בנפילתה. חטאה הקדום היה הקדמת הבחירות ואיבוד הרוב שהיה למפלגתה, זאת לאחר שהכחישה כוונה כזאת בעבר.
ספק רב אם פוליטיקאי אחר היה מסוגל לתפקד טוב יותר עם הגיבנת שירשה מקודמה. תרזה מיי. צילום: דאונינג 10
ברווזה צולעת שניסתה להטיח את ראשה בקיר פעם אחר פעם
גם מערכת הבחירות האיומה שניהלה העידה על כישוריה כמנהיגה. גרוע מכך, היא העניקה לגיטימציה לג'רמי קורבין, שהיה על סף הדחה על ידי חבריו, אך ניצל בעזרתה בשל ההישג האלקטורלי היחסי שנחל. אותו קורבין גם עלול להוביל את הלייבור לניצחון אם וכאשר תיערכנה בחירות כלליות. הציבור אולי שכח, אבל מיי לא נועצה אפילו בממשלתה כאשר החליטה על כך. האדם היחיד עליו סמכה היה בעלה, פיליפ. מאז היא הייתה ברווזה צולעת שניסתה להטיח את ראשה בקיר פעם אחר פעם בנחישותה הרבה להשיג רוב עבור העסקה בה היא קשרה את כל עתידה.
רבות נכתב ונאמר על אופייה הרובוטי של הגברת מיי. נאום ההתפטרות שלה חשף מיי אחרת: אמוציונלית, גלוית לב ואנושית. היא אף הזילה דמעות וגם ציטטה את ניקולס וינטון, ההומניסט היהודי שהציל 669 ילדים מציפורני הנאצים והביא אותם לחוף המבטחים האנגלי. וינטון, היא נזכרת, אמר לה שפשרה אינה מילת גנאי. היעדר פשרה היה בעוכריה במגרש פוליטי בו כל שחקן דרש את העסקה שלו ושלו בלבד. אירוני הוא שהיה זה אולי הנאום הטוב ביותר שלה במהלך שנותיה כראשת ממשלה. במהלך המערכה הבאה של מלחמת האחים השמרנית יהיו כאלה שעוד יתגעגעו לה.
