תפקיד חייה

לא לגמרי ברור מהו שמה האמיתי, אבל אמה (או שרה ואולי לוסי) היא שחקנית שסובלת מהתמכרות. אנחנו עוקבים אחריה מהרגע שהיא מגיעה למוסד גמילה, ועוברים איתה דרך שלבי ההכחשה, השקרים, ההתנגדות ובסופו של דבר הקבלה של מצבה והרצון לשנותו.

את ההצגה People, Places & Things, שמועלית בתיאטרון ווינדהאם, כתב המחזאי דנקן מקמילן. היא מעלה שאלות רלוונטיות על מעגלי התמיכה שמסביבנו, על שליטה וגם על מה שהתמכרות נותנת לאנשים ועל מה הם צריכים לוותר כשהם בלעדיה. בימים שבהם יש תחושה שכבר ראינו הכל, מקמילן הצליח לכתוב מחזה עכשווי, שמעורר מחשבה זמן רב אחרי שהמסך יורד.

ההפקה היא של קבוצת התיאטרון הדלונג, שאחראית לכמה מההפקות המרגשות והמעניינות בשנים האחרונות, ביניהן אנרון, 1984, צאימריקה ורבות אחרות. אחד האספקטים המדוברים ביותר בהפקה הוא ללא ספק המשחק המעולה והמרגש של השחקנית הראשית, דניס גו, שזכתה עליו לאחרונה בפרס אוליבייה בקטגוריית המשחק. כל הביקורות היללו ושיבחו אותה על משחקה ובאמת יש הרגשה שהיא מבצעת תפקיד חשוב, אולי תפקיד חייה. הדמות שגו מגלמת היא מאתגרת וקשה, אבל היא מצליחה להעביר את מורכבותה באופן זורם, בטבעיות ובאומץ, וגורמת לנו להזדהות איתה.

מאמרים קשורים

לצידה של גו יש צוות שחקנים חזק ותומך, כשרובם מקבוצת התמיכה במוסד הגמילה. ביניהם בולטת ברברה מרטן, הרופאה שמשחקת את המרכזת של קבוצת התמיכה וגם את האימא. המשחק הכפול הוא מעין קריצה תיאטרלית, בייחוד כשאמה אומרת לרופאה שהיא מזכירה לה את אימא שלה.

ג?רמי הרין, הבמאי המצליח שביים לאחרונה בין השאר את הבכורה העולמית של וולף הול, משתמש מצד אחד בתפאורה נטורליסטית כמעט של מוסד הגמילה יחד עם משחק ריאליסטי, ולצד זה כולל הבזקים מסוגננים, כמו השימוש בחמש שחקניות שונות בתפקיד אמה, שמראות באופן אקספרסיבי את רגעי הגמילה מהסמים. מה שתומך ברגעים האלה הם פס הקול של טום גיבונס, שגם הוא זכה בפרס אוליבייה על עבודתו זו, והתפאורה המודולרית של באני קריסטי שמשתנה לאורך ההצגה.