תזוזת עין מהירה במיוחד

בניגוד לשניים הקודמים והמבאסים, מביאה הלהקה הפעם אלבום אנרגטי, אותנטי ורוק-אנ-רולי, בעזרתו האדיבה במיוחד של אחד המפיקים הלוהטים של הרגע ג’קנייף לי, מ’בלוק פארטי’.

אכן צעד אמיץ והרפתקני מצידם, אבל בשורה התחתונה מדובר באומץ שהשתלם בענק. עובדה, כבר בשבוע הראשון ליציאתו לחנויות, דורג האלבום בראש טבלת המכירות בבריטניה. לא רע. לא רע בכלל בשביל להקה שנחשבה בשנים האחרונות לסוס מת במיוחד.

חברי הלהקה כנראה התגעגעו מאוד לסאונד שהפך אותם ללהקה המפורסמת שהיו, והשם שבחרו לזריקת ההתעוררות שלהם, Accelerate, אכן מדגים את החזרה של החבורה לעניינים אחרי נמנמת אלבומים קלה (מי שטרח להקשיב לשני האחרונים שלהם, ‘רוויל’ ו’אראונד דה סאן’ בטח מבין את העניין). אסופת השירים שאיגדה הלהקה לאלבום הזה הוא חזרה מבורכת ל’אר.אי.אם’ שאנחנו מכירים מפעם מעורבים פוליטית ובועטים רוקיסטית.

הסינגל הראשון שיצא לרדיו, Supernatural Superserious, התקבל באהבה גדולה. אבל שימו לב לרצועה הפותחת של האלבום, Living Well Is The Best Revenge, בה מצלצלות ברהיטות הגיטרות המיתולוגיות של פיטר בק (באופן שמזכיר את אחת הקלאסיקות של הלהקה מ-87, Its The End Of The World As We Know It). הפתיחה הזאת נותנת את הטון לכל האלבום, שכולל 11 שירים קצרים ומדוייקים באורך של 35 דקות בסך הכול.

מאמרים קשורים

שאר השירים מתעסקים אף הם בעניינים שעל סדר היום הציבורי והחברתי, כמו למשל בעיות הממשל של בוש וזכויות האדם שמושפלות בארצות הברית יותר מאסיר בטחוני בגוואנטאנמו ביי עםMan-Sized Wreath. אבל לא רק זה מפריע לסטייפ. בשיר הפולקי, Houston, הוא סוגר חשבון עם אלה שלא ידעו לסגור חשבון עם נפגעי ההוריקן קטרינה (רמז: גם זה קשור בממשל ובארצות הברית). אז ‘אר.אי.אם’ אולי מאוד נהנים לעשות מוזיקה, בעיקר כשהיא בועטת, אבל הם לא שוכחים לעשות את מה שחשוב באמת, כשיש לך את הכוח להגיע לציבור רחב של מאזינים.

ויש גם את I’m Gonna DJ ו-Horse To Water, שני שירים שמוכיחים שהם אכן עדכניים ועכשוויים ברוחם, למרות המשבר הגדול שפקד אותם ב-96 עם עזיבת המתופף חד הגבה, ביל ברי. אגב, המשבר הנל היה כל כך גדול שזו בעצם נקודת ההתאוששות המוצהרת הראשונה של ההרכב. והאמת, נדמה שהם חזרו להיות הלהקה שהם היו בשיאם, רוק. אמיתי. לפנים. אז מה אם הם תיכף בני 50?