נבחרת הכדורגל של ישראל אכן עשתה היסטוריה. היא הייתה הנבחרת הראשונה ששיחקה משחק רשמי באיצטדיון וומבלי החדש. בכך, כמובן, מסתכם הישגה של אותה קבוצה תימהונית ואומללה ששוטטה על הדשא ללא מטרה לעיניהם של 87,730 צופים משועממים ומפוהקים.
ה-11 מישראל המציאו כדורגל חדש. לא כזה שיש לכבוש בו, אלא כזה יש להעביר בו 90 דקות עם מינימום אבידות. גם אם היו משחקים ללא הפסק עד ראש השנה לא היו מבקיעים. בכל שלבי המשחק לא הייתה אף בעיטה ישראלית לשער היריב. להיפך, אם היו כבר השחקנים קרובים לרחבה האנגלית, הם עשו הכול כדי לאבד את הכדור או למסור אותו לאחור, לשוערם הם. בליגה האנגלית התנהגות כזאת הייתה מעלה חשד של מכירת משחקים. בליגה של הבית זה כנראה לחם חוק. הפרובינציאלים של מכבי, הפועל וביתר הגיעו למולדת הכדורגל.
הכלום הזה שהציג את ישראל במערומיה נחשף מול נבחרת בינונית ולחוצה ששיחקה בהרכב חסר וגימגמה במהלך הרבע הראשון של התחרות. אבל המאמן הישראלי, כולו חרדת קודש מהמיתוס של וומבלי, העלה למגרש הרכב הגנתי וחיוור שנראה כאילו נלקח מהשכונה הסמוכה. לעתים נדמה היה שהעביר להם הוראה לפשל בכל בעיטה. דרור קשטן אולי הגיע ללונדון, אבל נשאר בפתח-תקווה.
אבל את הבעיטה קיבלנו האוהדים בכחול-לבן, היישר אל מתחת לחגורה. הבטון החזק של היציעים המקומיים מנע מהם לקבור את ראשם. לאן יכלו להוליך את החרפה? 7000 מהם הרעישו תחילה עולמות, אך לבסוף נכנעו למציאות. נציגיהם העלו סומק בלחיי רבים. האוויר החל יוצא מהבלוף מיד עם הדקה הראשונה. הפרשנים אמרו כולם כי ישראל צריכה שלא לספוג במהלך 20 הדקות הראשונות. היא אכן עמדה בכבוד במשימה וספגה את השער הראשון בדקה ה-20…
זו אפילו לא הייתה תצוגה מרגיזה. זו הייתה תצוגה מביכה. בשלהי המחצית השנייה כבר המתנתי בקוצר רוח לשריקת הסיום. בעצם, מוטב היה והמשחק לא היה מתחיל. דווקא עתה היינו זקוקים לשביתה פראית בנתבג כדי לקרקע את הנבחרת, לחטיפת טרור מעל יוון או לסערות שלג בהיתרו. גם ניצחון טכני היה מסתיים ב-3:0. הוא היה חוסך הרבה כסף לאוהדים ומקטין את זיהום האוויר בשחקים. זה הזמן לקונן על העובדה שהכדורגל הישראלי שייך לאירופה. אם היינו משחקים באסיה הכול היה נראה אחרת. היינו מוגרלים לבית אחד עם סוריה, תימן וכוויית. הן לא היו מופיעות למשחקים וישראל הייתה מעפילה לשלב הגמר ללא בעיטה אחת לשער. זה הרי מה שממילא היא לא עשתה בוומבלי, לא בעטה אף פעם לשער…
בדרך המובילה לאצטדיון מתחנת הרכבת המתינו לנו המפגינים עם דגלי פלסטין. הראו לגזענות הישראלית כרטיס אדום, זעקו הכרזות. המוחים טענו כי ישראל הפציצה את מגרש הכדורגל בעזה, הרגה ילדים פלסטינים בעת ששיחקו כדורגל ומונעת משחקנים פלסטינים לצאת לתחרויות מחוץ לגבולות השטחים. מדוע לא יכלו המפגינים לחסום בגופם את השחקנים הישראלים בצאתם מהמלון? הנה עתה יוצאת ישראל גזענית ברחוב וגם מובסת על המגרש. איזו בעסה. לו לפחות הייתה מדינת אפרטהייד שהוציאה תיקו בוומבלי…
בסיום הפארסה גררתי את עצמי למסיבת עיתונאים עם מאמן ישראלי עגום פנים שהאשים את השופט בשניים מתוך שלושת השערים. לשווא חיפשתי בחדר את עידן טל, השחקן שטען בראיון לסאן כי הכדורגל האנגלי מגעיל אותו. הוא אכן צודק. המגעילים האלה העזו לתקוע לו ולחבריו שלושה שערים. גועל נפש כזה לא ראיתי מזמן במחוזותינו. אכן רמת המשחק של הבלופר הזה תאמה גם את רמת המשכל שלו. לו לפחות היה שותק, אם לא נשאר בבית.
בכל זאת היו כמה נקודות אור. איכות האוכל ביציע העיתונות השתפרה לאין שעור לעומת וומבלי הישן. גם השירותים יותר נקיים. האוהדים האנגלים התנהגו למופת, המפגינים נעלמו לאחר המשחק ובחוץ מכרו נקניקיות כשרות.
האנגלים האלה באמת חזקים על חלשים. נראה אותה משחקים נגדנו כדורסל…
