הרעידות הורגשו לא רק ברחבי האי הבריטי, והמבטא הקוקני שלהם בקע ממכשירי הטייפ גם ברחבי העולם. אחרי כמה שנים של הצלחה הם התפרקו ובנובמבר הקרוב יתאחדו לכבוד הופעה מיוחדת וחד פעמית.
את המוזיקה שלהם ניתן לתאר כהתנגשות בין לחני פופ קליטים ומקצבים מונוטוניים לבין גיטרות רוק כאשר כל אלה מהווים רקע לשירה חצי מחוספסת חצי ענוגה ולפעמים גם מדוקלמת. זה היה אולי אחד מהניסיונות הראשונים לחבר בין מוזיקת שוליים לבין מיינסטרים ובדיוק כפי שזה נשמע, זו הייתה חוויה ניסיונית מהולה בהצלחה.
שם הלהקה, ‘קרטר מכונת המין הבלתי ניתנת לעצירה’, מרמז על רצון מסויים ליצור פרובוקציה שהיא גם מעבר למוזיקה ולמלים העוסקות בעיקר בביקורת חברתית. הייתה בהם איזושהי התקוממות והתרוממות רוח של תושבי הגדה הדרומית בלונדון ושימשו מעין קול תקווה לאלו החפצים לחצות לעבר הצד השני של הנהר אך שאין להם את האמצעים, בעיקר מוזיקאים שאפילו כיום עדיין מנסים לפרוץ משם. למרות כל אלה, כנראה שלרוע מזלם רבים יזכרו אותם בעיקר בשל גירסת הכיסוי שלהם לשיר המפורסם משנות ה-60 – ‘לחלום את החלום הבלתי אפשרי’, שלקוח מהמחזמר ‘איש לה מאנשה’.
ההופעה המדוברת תתפרש על פני שני ערבים בהם הם יבצעו את ארבעת אלבומיהם הראשונים והיותר מוצלחים במלואם, ביניהם ‘אלבום האהבה’, שיצא ב-1992 הוא הפופולארי והמצליח ביותר. מעניין שלאחר מכן, כשהם הפכו ללהקה של שישה נגנים חיים בניסיון כלשהו להתמסד, הם מצאו את קיצה של ההצלחה. לאחר הפירוק ב-1998 הם ניסו את דרכם בפרוייקטים אינדיבידואליים ואף משותפים תחת שמות שונים, אך כנראה שהקהל אוהב אותם רק כשהם שניים לונדונים עם מכונת תופים פשוטה.
