לפניכם סיפור המעשה: טור ארוך של אנשים, נשים וטף השתרך בתחנה בהמתנה דרוכה לסימן חיים אדמדם בין שתי קומות שיקרב אותנו למחוז חפצנו. לממתינים מצטרפים שלושה צעירים. הראשון מביניהם בלבוש חרדי, השני לבוש כחרדי בהתהוות, והשלישי – צעיר רגיל לכל דבר עם כתובות קעקע ושאר הסימנים שנשארו עליו מביקור מזדמן בקמדן טאון. השלושה שוחחו ביניהם בעברית בקולי קולות. לאחר המתנה של עשר דקות שהרגישו כנצח, התקרב לתחנה האוטובוס הגואל, מלא עד אפס מקום. השלושה, בלי לחשוב פעמיים, עקפו את הטור הארוך ונכנסו לאוטובוס מהדלת האחורית.
למזלי נמניתי עם אותם יחידי סגולה שזכו להיכנס לקידמת האוטובוס ולעמוד בדוחק ובהמתנה לתזוזתו המיוחלת. הנהגת סגרה את הדלתות והודיעה לכולם שאין בדעתה לזוז מהתחנה עד לקבלת תשלום מהשלישייה. השלושה לא הגיבו והמשיכו בשלהם, כאילו זה בכלל לא עניינם של מעלה מ- 60 איש המוחזקים כבני ערובה בגלל התנהגותם. חלק מהנוסעים ניסו להסביר להם יפה ובעדינות את דרישת הנהגת. עשר דקות נוספות של המתנה עברו עלינו עד שהשלושה הועילו בטובם לגשת לנהגת ולשלם עבור הנסיעה, כשהשלישי בחבורה סינן לעבר הנהגת קללה באנגלית, שגרמה לי להסמיק ממבוכה ולצעיר מקומי לצעוק על השלושה שכך אין מדברים עם אישה.
האוטובוס החל בנסיעתו צפונה אך חילופי הקללות בין השלושה לבין הצעיר האנגלי רק הלכו והחמירו. אם יושבי האוטובוס ועומדיו לא ידעו עדיין שהשלושה ישראלים- טרח הצעיר השלישי להודיע לאנגלי בקול: אנחנו ישראלים, אלינו אף אחד לא מדבר ככה, תיזהר – כי אנחנו יודעים גם להרוג!. אני מניח שלא הייתי דובר העברית או הישראלי היחיד באוטובוס, אני מניח גם שלא רק אני הרגשתי באותו הרגע בושה מהולה בזעם. יושבי האוטובוס כולו זכו לראות ולשמוע כיצד לשלושה צעירים, שלמרות הכיפה והפיאות – אין שום אלוהים, טיפת כבוד ודרך ארץ.
כשסוף סוף ירדו השלושה מהאוטובוס, החלו כמה מהנוסעים לשוחח ביניהם על החוויה המפוקפקת. הערות אנטישמיות לא נשמעו, אך אמירה, כגון: הם ישראלים, לא? הם מתעללים גם בפלסטינים… שמעתי גם שמעתי. האם ההסברה היא הבעיה שלנו או כמה תפוחים רקובים, מהזן של הישראלי המכוער, שמבאישים את ריחנו בעולם? אני תקווה ששוב ולעולם לא אתקל בשלושת הישראלים הדוחים הללו ו/או בדומיהם.
