אומרים ש’כשהתותחים רועמים, המוזות שותקות’, אבל לעתים קרובות, דווקא בלב הסערה, האמנות מוצאת את דרכה לפרוח מתוך ההריסות. בערפל של רגשות ופחדים, אנחנו נאבקים לנווט בין עצב עמוק, הלם ותקווה, אך בדיוק ברגעים אלו האמנות נחשפת במגוון צורות וצבעים. היא מתגלה כקול חרישי, אך חי ופועם, בניסיון לתאר את המרתפים החשוכים של נפשנו. אנו מזמינים אתכם לצלול אל תוך שלושה שירים שנכתבו בשבועות הראשונים של המלחמה על ידי חברי קהילתנו, ישראלים החיים בלונדון, אשר נמצאים כמו רובנו רחוק מהמלחמה, אך גם קרובים מאוד.
שחר שמאי, בן 36, חי באנגליה 8 שנים. אני יוצר ומורה לפיתוח קול בתחום מחזות הזמר. העיסוק באמנות לרגעים מרגיש כל כך תפל, כשיש חברים יקרים שאיבדו בני משפחה, אנשים שמוחזקים בשבי, וכל כך הרבה שנאה.
בתוך הסיטואציה הנוכחית אני מרגיש שאני נלחם בבורות, ובאנשים שיש להם כוונה טובה, אבל מקבלים החלטות שגויות פעם אחרי פעם. וכך, בעצם בלי להבין – תומכים בפרופגנדה של החמאס, בעוד יהודים מפחדים לצאת מהבית.
המחזמר שכתבתי יחד עם שותפי לכתיבה גיא פרטי ״סוניה״, שמתוכנן לעלות בתיאטרון חיפה ב27 בדצמבר בכיכובה של מיקי קם ובבימויו של עידו רוזנברג, מספר את סיפורה של מערכת היחסים בין סוניה לשמעון פרס. הסיפור נפרש על תקופה ארוכה – מלפני קום המדינה ועד למותה של סוניה לפני כעשור. מדהים לראות איך שירים שכתבתי בהתייחסות לתקופות האלה – כל כך רלוונטיים גם להיום.
״הזוועות ששמעתי באות בכל לילה
מקפיאות את דמי
מה קרה לעמי?״
על מלחמת העולם השנייה.
אני מקווה שבמהרה כל החיילים והחטופים שלנו יחזרו הביתה בשלום ונוכל לחזור לחיות בביטחון.
עדי להט, בת 28, שחקנית ויוצרת. גרה בלונדון כמעט 8 שנים. מאז השבעה באוקטובר, אני מניחה שכמו רבים, אני חיה עם תחושת מועקה מאוד גדולה שיושבת לי עמוק עמוק בחזה. לא הצלחתי להתרכז בשום דבר יצירתי/אומנותי במשך ימים, הכל נראה לי הבל הבלים. בעודי חוזרת מהסופר, שמעתי שיר עם המילה Devil, שפתאום נתן לי השראה לכתוב את השיר.
השיר הינו נסיון שלי להבין את הזוועות שהתרחשו ומה עומד בראשן, אך גם סוג של נסיון להראות לעולם את החוסן והחוזק שלנו, ושמתוך האובדן אנו נצמח חזקים יותר ומאוחדים יותר. אולי כי זה נותן לי תקווה.
השיר הזה הוא גם תשובה לכל מכריי הלא יהודים אשר תומכים בצד השני, במקום להתווכח על פוליטיקה ולנסות לחנך.
גבריאלה שוץ, בת 52, חיה בלונדון מ-99′. אני אמנית שמתמקדת בעיקר בעניינים חברתיים כמו גלובליזציה, טכנולוגיה, קפיטליזם ובקשר בין האדם לטבע. עזבתי את ישראל בגלל הקושי שלי עם הפוליטיקה הישראלית ובגלל שסצנת האומנות בארץ באותה תקופה היתה מאוד קטנה ולא חובבת ציור. בינתיים אני לא רק מציירת, גם מפסלת, מדפיסה ואפילו התחלתי לכתוב שירה בפרוייקט אמנות האחרון שלי.
השיר הזה התחיל תוך כדי הליכה, כשאני מנסה להבין ולהסביר למאזין דימיוני את מורכבות המצב כרגע. לראות איפה אני נמצאת בכל זה. ביאס אותי שאני אמורה להביע עמדה כל הזמן בפלטפורמות חברתיות על מה קורה, כשבקושי מצליחה להבין בעצמי.
עניין הזהות והשייכות נהיו כל כך דומיננטיים בחברה שלנו, לא רק עכשיו, אלא גם בשנים האחרונות. אתה איתנו או נגדנו, טוב או רע וכו’. רציתי להראות שאנחנו מכילים המון זהויות, ולכן בסופו של דבר יש המון נקודות השקה עם האחר. מעבר לזה, אני מרגישה גם יותר ויותר שכדור הארץ הוא אורגניזם אחד שאנחנו חלק ממנו, ועם ההבנה הזאת, אני מקווה שנמצא יותר חמלה והבנה לאחר ולכוכב שלנו
גם אתם כותבים ורוצים לשתף? נשמח לשמוע ולקרוא באימייל carmel@alondon.net
