הטריאנלה הרביעית בגלריית ה’טייט’, היא האמביציוזית והמושקעת מכל הטריאנלות שהיו עד היום. הטריאנלה ‘אלטמודרן’, כוללת הפעם עבודות וידיאו, צילומים ומספר מיצבי ענק שחלקם נוצרו במיוחד לתערוכה. את התערוכה אצר ניקולאס בוריו, ממייסדיו של ה’פאלס דה טוקיו’ בפריז. לפי בוריו התקופה ההיסטורית שהוגדרה בידי הפוסט-מודרניזם מתקרבת לקיצה ואמנות מסוג חדש הולכת ומתגבשת ומתאפיינת בשפה של תרבות גלובלית.
התערוכה, שמציעה חזון של כאוס ומורכבות, אכן נראית כחלופה הולמת לאפיזודה האמנותית המלנכולית שהציע הפוסט-מודרניזם. רבות מהעבודות עוסקות בתרגום של קודים תרבותיים, טיולים ומסעות במרחב כדרך ליצירה ופירוק היצירה. הליכה במסדרונות התערוכה מזכירה חוויה של שיטוט ארוך באינטרנט, כזה שמפגיש את הצופה עם זרם בלתי פוסק של פוליטיקה, פורנו, מדע בדיוני, היסטוריה, תרבות ומדע.
עבודת הענק של האמן ההודי, סובוד גופטה, שבנה פטרייה גרעינית ממחבתות וכלי מטבח מאלומיניום, מקבלת את המבקרים ומעמתת אותם עם המאבק על גבולות והאיום הגרעיני הטמון בו. באמצעות בנייתה של הפטרייה הגרעינית מכלי מטבח תמימים שמשמשים ביומיום גם פקיסטנים וגם הודים, מצליח גופטה לנטרל את משמעות צורתה של הפטרייה – סמל אוניברסלי למוות וחורבן. את השיטוט באולם משלימים צפייה בסרט פורנו (תוך השתרעות על כריות) של ספרטקוס צ’טווינד וסככה של מייק נלסון ממנה בוקע קולו של מטיף קונספירטיבי שמרצה על סמלים יהודיים, בונים חופשיים ושטרות כסף אמריקאיים.
עבודות בולטות בתערוכה כוללות את סרטו של שזאד דרווד, מעין הכלאה בין מערבון לסרט ערפדים, חלקים מפרוייקט ‘האי’ של צ’ארלס אייברי – אי דמיוני המאוכלס בשלל יצורים ועולמות, סרט של נתניאל מלורס המתעד חזרות על הצגה אודות קבוצת אנשים התקועה בתחת של אלוהים ומיצב של לינדסי סירס שמציגה סרט דוקומנטרי על אישה שהחליטה שהיא מצלמה ומוקרן בתוך צריף שעיצובו מבוסס על סטודיו הצילום של תומס אדיסון.
מרקוס קוטס צילם בישראל את אחת העבודות המשעשעות והנוגעות ללב כשהוא לובש חליפת טרנינג בצבע תכלת ממנה מבצבצת ארנבת מפוחלצת ואת ראשו מכסה כובע עשוי בואש מפוחלץ. האמן, שלוקח על עצמו בעבודותיו תפקיד של שמאן, יושב במשרדו של ראש עיריית חולון ומבצע טקס שמאניסטי אל מול פניו המבולבלות של ראש העירייה. בסיומו של הטקס, מספר קוטס לראש העיר על ציפור החופני שפגש במסעו ועל טקטיקות ההסחה שלה, אך מדבר למעשה על האופן שבו מדינות שתופסות את עצמן כקרבן מגיבות לסכנה.
גם אם חלק מהעבודות מאכזבות, התערוכה עדיין מלאה בדימויים מבלבלים ומציעה שלל אפשרויות חדשות. במיטבה התערוכה מציעה הקשרים מפתיעים. המסר האופטימי הוא שנדמה שאמני המאה ה-21 מחפשים דרך להתנער מעבודות של שורה אחת ומאפקט הזעזוע. המסר הפסימי הוא שהם עדיין לא מצאו אותה.
