נבחרת אנגליה תחזור מיורו 2004 בידיים ריקות. שוב. כן, גם הפעם לא יצליחו הבחורים האמיצים של סוון גוראן אריקסון לנתק את שלשלת אי הזכיות בתואר. רק שהפעם זה יכאב לאנגלים שבעתיים. למה? א. משום שאנגליה מודל 2004 היא דווקא נבחרת בעלת פוטנציאל לא רע כלל וכלל. ב. משום שמאז ומתמיד, מהיום שבו הם המציאו את המשחק הפנטסטי הזה וכנראה חשבו שהם רושמים גם את התוצאות שלו על שמם בטאבו, האנגלים סבורים שהם אמורים, צריכים, חייבים לזכות בכל גביע עולמי ואליפות אירופה הנקרים בדרכם.
האמת היא שבנושא רף הציפיות לעומת התוצאות בשטח, יש דימיון מסויים – היחיד, חובה להדגיש – בין אנגליה לישראל. ההשוואה לא מתרחשת, כאמור, על כר הדשא. שם, מדובר, כדבר המימרה האנגלית, בהבדל שבין גיר וגבינה (נבחרת ישראל הרכה והמחוררת בתפקיד הצ’יז). אבל בכלי התקשורת, ודרכם בתודעה הציבורית, יש כבר הקבלה קלה: האנגלים והישראלים כותבים ומשדרים כל הזמן שהנבחרת שלהם היא מאגר כשרונות אדיר שרק מחכה לטיפול הנכון כדי להתפוצץ ולהגיע הכי רחוק שאפשר. הרבה מאוד קוראים, מאזינים וצופים ישראלים ואנגלים משתכנעים. לכן הרבה יותר קשה להם לעכל אחר כך את מה שעבורם הוא נפילה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
זה איפוא המקום לנסות ולהקל על ייסוריהם: ישראל נמצאת בבור הסיכויים העמוק ביותר של נבחרת כדורגל מקומית מאז שנות החמישים, ואילו אצל אנגליה אפשר אולי ביום בהיר מאוד שבו כל פיסות הפאזל שלה ייפלו למקומן לראות הנפת גביע – אבל חוסר העקביות הוא הרי שם המשפחה של נבחרת אנגליה, ואליו מצטרף גם חוסר איזון בהרכב. לכן גם היום, רגע לפני הטורניר בפורטוגל אליו היא מגיעה במצב טוב יחסית, הדבר האחרון שאפשר לומר על אנגליה הוא שהיא נמצאת באיגרא רמה.
הציניקנים יאמרו שהשאלה המעניינת ביותר לגבי נציגיה היחידים של המלכה אליזבת בפורטוגל, היא מה ישבש להם את התוכניות יותר – הפגמים בהגנה או החסכים בהתקפה. הדילמה הזו נובעת קודם כל מן ההכרה שמרכז השדה האנגלי הוא הנכס הגדול ביותר שייפרק מתא המטען של הג’מבו של בריטיש איירוייס, אחרי שינחת בליסבון.
ואכן, הקישור האנגלי נוטף איכות חרף השמרנות המכעיסה של המאמן השבדי של אנגליה. אריקסון כלל בסגל שלו ליורו 2004 את אואן הארגריבס הפושר במקום לתת צ’אנס לגארת’ בארי המצוין מאסטון וילה, אחד משחקני העונה בפרמיירליג. הוא גם החליט להשאיר בבית את שון רייט פיליפס הנהדר ממנצ’סטר סיטי, מי שיכול להיות תחליף דייוויד בקהאם הולם ביום סגריר על קו האורך הימני של אנגליה.
אבל, כאמור, בכל הקשור לקישור, אריקסון יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס הזה. קפטן בקהאם יגיע ליורו אחרי מנה גדושה של תיסכולים ולחצים בעונת בכורה מחוץ לאנגליה, בריאל מדריד, והטורניר הזה הוא בדיוק מה שהדוקטור רשם לשחקן ולאיש הצנוע והנפלא הזה כדי לחזור לעצמו ולהחזיר את האמון בו ובכישוריו. לידו ישחק פול סקולס, חברו הטוב מימי אולד טראפורד המאושרים, ואם לגבי שני השדים האדומים הללו – בנשמה גם אם לא בתלבושת – יש עוד ספיקות מסוימים, הרי שלצידם במרכז השדה של אנגליה יופיע צמד שיכול למלא איצטדיונים כמו סיימון וגרפונקל בימים הטובים – פרנק למפארד וסטיבן ג’רארד.
פרנקי וסטיבי היו העונה הדבר האנגלי הטוב ביותר בפרמיירליג. אלמלא עונת האגדות והפלאות של ארסנל, עם תיירי הנרי בתפקיד עליסה, היה למפארד איש צ’לסי מביא לקלאודיו ראניירי כתר ולוקח בעצמו את תואר כדורגלן העונה בזחילה לאחור. ללא סטיבן ג’רארד והיכולת הפנומנלית שלו כקשר קדמי, מרכזי, צדדי ואחורי של ליברפול, היה ז’ראר הוייה עושה כבר את כריסמס 2003 בחיק מולדתו צרפת.
בכניסה ללונה פארק של יורו 2004 ג’רארד הוא הכדורגלן הטוב והחשוב ביותר של אנגליה, אבל אריקסון חייב להניח בידיו את המפתחות. אם במרכז השדה לפחות יש לסוונגו אופציות מעוררות קנאה, הרי שבעורף ובחוד המבחר שלו מוגבל, ולרוב דל. זה בולט במיוחד בעמדת השוער והבלמים. האמת המרה של אנגליה היא שלדייוויד סימאן לא נמצא בינתיים מחליף. דייוויד ג’יימס, האפודה מס’ 1 הנוכחית, היה מתקשה להיכנס לסגל של רוב הנבחרות האחרות בטורניר, ומחליפיו פול רובינסון ואיאן ווקר אכן חלשים וחלודים ממנו.
במרכז ההגנה יש לאנגליה צמד חמד מיומן ומצוין – סול קמפבל, מארסנל וג’ון טרי מצ’לסי. אבל ההשעיה של ריו פרדיננד והפציעה של גארת’ סאות’גייט מותירות את אריקסון ללא אלטרנטיבה הולמת. בחוד ההתקפה הסיפור דומה, אם כי כאן מדובר בסתם בצורת חלוצית – לאנגליה אין עתודה איכותית מושחזת במחלקה הזו ומייקל אואן המחונן כבר לא מה שהיה פעם. כרגע הוא מטוס פאנטום שירד לשיפוצים. יש לו יום עסל יומיים בסל.
ב-1966 זכתה אנגליה בגביע העולמי. מאז היא מתנהגת רק כמו אנגליה החולמת – פראפראזה על הלהיט הקליפורני של המאמאס והפאפאס. אבל ברדיו מתנגן לאוזניה דווקא השלאגר של המאנקיס Daydream Believer (למאמין בהזיות בתרגום עברי רעוע). האם היא עומדת לסיים 38 שנים של המתנה, תיסכול, ואשליות מנופצות לרסיסים? האם היא תשבור את הקרח, ואיתו גם כמה ביצים רכות על ראשי ספקנים כעבדכם הנאמן? בשתי מילים: כנראה שלא. במלה אחת: הלוואי.
