שבוע הספר היהודי בבריטניה (Jewish Book Week), שהתחיל בסוף השבוע האחרון, הוא חגיגה של ספרות, אמנות והגות, שבמסגרתו מתארחים ודנים בסוגיות מהותיות של זהות, אלוהים, מסורת וחדשנות. מבין האירועים המעניינים שהתקיימו עד כה, נערך מפגש שכותרתו “מה זה אומר להיות סופר יהודי?” עם הסופרים הווארד ג’ייקובסון (זוכה פרס “מאן בוקר”), אווה הופמן וגבריאל ג’וסיפוביצ’י. השיחה ביניהם קלחה ונגעה במגוון נושאים, ובעיקר בשאלה שבכותרת. ודאי לא תופתעו לגלות שתשובה חד-משמעית – אין.
אווה הופמן הגדירה את עצמה כסופרת שהיא לפעמים “סופרת יהודייה”. רק שניים מספריה עוסקים בנושאים יהודיים, והיא אינה מחפשת לבטא משהו יהודי מובהק. הופמן טענה שהזהות היהודית אינה אחידה משום שליהודים ממקומות שונים בעולם יש מנהגים מעט שונים. היא עצמה נולדה וגדלה בקרקוב לאחר המלחמה, להורים ניצולי שואה. אבל עברה ללמוד בארה”ב וכתבה לא מעט באנגלית. אם כך, שפה אינה הגורם שמייחד והופך סופר ל”סופר יהודי”. אז מה כן?
הווארד ג’ייקובסון סיפר שלפני שכתב את ספרו הראשון, ניסה לכתוב “כמו הנרי ג’יימס”. הוא רואה בכתיבה “יהודית” משהו שבין שאיפה להיות אינטלקטואל ובין חיבה לדברים הגשמיים והקיצוניים בחיים. עבורו, כתיבה וכל אמנות באשר היא, זו דרך של כפירה באלוהים, משום שהאדם היוצר מנסה ליצור עולם שאינו קיים, כאילו אינו מרוצה מיצירתו של האל.
על אף שג’ייקובסון אינו אדם דתי, הוא טען בלהט שלהיות סופר יהודי זה להיות בשיג ושיח עם האל ושלכל סופר יהודי יש אחריות כלפי העם וכלפי הייצוג שלו. זאת גם הייתה תשובתו לשאלה מהקהל בנוגע ליכולת של סופר להיות יהודי, אבל מבלי להיות מתוייג כיהודי, וללא חובה לעסוק בנושאים יהודיים. בימים אלה של פוליטיקת זהויות הנושא הזה גורר לא מעט דיונים.
בניגוד לגישה של ג’ייקובסון, גבריאל ג’וסיפוביצ’י רואה בכתיבה משהו קהילתי והיסטורי, ולאו דווקא דתי. לדבריו, בין הסופרים שהשפיעו עליו ניתן למצוא מגוון של סופרים שרק חלקם יהודים: קפקא, הרולד פינטר, הומרוס, אליוט, פרוסט וקלוד סימון, אבל גם התנ”ך. יותר משהתנ”ך השפיע על גוספוביצ’י במובן הדתי, הוא השפיע עליו במובן הטכני – בצורות הסיפור המגוונות שהתנ”ך מלא בהן. ומשום שהתנ”ך הוא חתיכת רב-מכר, שווה ללמוד ממנו דבר או שניים על הדרך לספר סיפור.
אם יש משהו יהודי בשיח שהתפתח, זה הדיון המעמיק בשאלת הזהות היהודית בתפוצות וגם בארץ. כנראה שלעולם לא תימצא תשובה אחת חד-משמעית, אבל היופי הוא במגוון ובדיון עצמו. כמו שאמרו גוספוביצ’י והופמן, הניסיון להבין את הטבע האנושי ואת העולם הוא זה שעומד בבסיס הצורך לכתוב. וטוב שכך.
מרבית הקהל הרים את ידו בהתלהבות
האולם בקינגס פלייס הלך והתמלא במעריצים. אמנם לא מעריצים שמנפנפים בפוסטרים צבעוניים וצועקים בקולי קולות, אבל בכל זאת מעריצים אדוקים לא פחות. והסיבה שלשמה הם התכנסו היא לראות ולשמוע את אחד היוצרים של הסדרה הישראלית המוצלחת “שטיסל”, אורי אלון.
המנחה, מייקל גרייד, כינה את עצמו “שטיסל-מניאק” ואמר כי למרות שהפורמט כביכול דורש ממנו להיות ביקורתי, אין לו ביקורת אחת לרפואה על הסדרה. על אף שבכל שנותיו בתעשיית הטלוויזיה הבריטית וההוליוודית, מעולם לא חשב שסיפור כמו “שטיסל” יכול לעבוד. אבל הוא יכול גם יכול. כשביקש מהקהל להרים יד אם צפו בסדרה, מרבית הקהל הרים את ידו בהתלהבות. בודדים טרם צפו בה (מילת המפתח היא “טרם”…).
אלון סיפר שכשהוא ויהונתן אינדורסקי באו למפיקים ב-YES עם הפיץ’ שלהם, ביקש המנכ”ל לשמוע על מה הסיפור. אחרי כמה מלמולים, אלון אמר “זה כמו הסופרנוס, רק בלי הפשע והסקס”. השאר היסטוריה. הסדרה זכתה להצלחה, הופקו לה שתי עונות, והשלישית בדרך – בעיקר בזכות התמיכה והעניין הבינלאומי בה, לאור השידור בנטפליקס.
“שטיסל”, לבודדים שטרם צפו בה, מגוללת את סיפורה של משפחה חרדית בשכונת גאולה בירושלים. כביכול מיקום רחוק שנות אור ממרבית הצופים שלה בישראל ובעולם. בבתים חרדים בדרך כלל אין טלוויזיה. ולמרות זאת, כמו שאמר המנחה, כולם מכירים משפחות כאלה. כולנו מכירים דמויות כמו הסבתא היהודייה שנראית תמימה מאוד, אבל מוחה עובד שעות נוספות. כולם מכירים אמן מתוסכל שהחברה שסביבו לא מכירה ברצונו להיות אמן. כולנו מכירים צעירים שמתאהבים בבן-אדם הלא נכון. וכאן סוד הקסם של “שטיסל”: למרות המיקום המאוד שונה שלה, קל מאוד להזדהות עם הדמויות שבה.
על אף שהאוכלוסייה החרדית לא הייתה קהל היעד הראשוני של הסדרה, חלקים מהסדרה זכו להכרה והערכה גם בקרבם. למשל, “ניגון מינסק”, שכתב אלון במיוחד לסדרה, הפך לאחד הלהיטים בקרב החרדים ואף זכה לעיבודים והשמעות בחתונות במגזר.
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
“שטיסל” מתהדרת בצוות שחקנים מרהיב. דבל’ה גליקמן, מיכאל אלוני, ששון גבאי, איילת זורר, ליא קניג ורבים אחרים. אבל פרט למעמד שלהם בתעשייה הישראלית, הם חולקים דבר נוסף משותף – הם חילונים, והעולם של “שטיסל” זר להם לא פחות מאשר לקהל הבינלאומי. אחת המעריצות בקהל שאלה על המתח שבין שחקנים חילונים ודמויות חרדיות ואלון אמר שלמרות שאין התקרבות פוליטית בין השחקנים לעולם החרדי, נוצרה קירבה והבנה.
אורי אלון זכה למחיאות כפיים סוערות והרבה אהבה לסדרה שאיש לא חשב שתופק, ועונתה השלישית התמהמה עד מאוד, ועכשיו בזכות הקהל, היא מתוכננת לחזור. יש למה לצפות.
*** שבוע הספר היהודי ממשיך עד 8 במרץ 2020. הקליקו כאן לפרטים על אירועים נוספים.
