זה קורה בתדירות של אחת לכמה חודשים. גל של מוזיקאים, מפורסמים בעברם, בערך משנות ה-60′, שוטף את האולמות. אין להם הרבה מה להציע, לבד מרצונם בהחייאה מחדש של הצלחתם, חידוש הקשר עם הקהל שאהב אותם פעם, ואולי אף נשאר נאמן, ותקווה קלושה להוסיף מעריצים טריים. להקת ‘המי’ הייתה מבין האחרונות שניסתה לקמבק את עצמה ועכשיו תורו של פול אנקה – זמר משנות ה-50′, שהפך לכוכב בגיל 17 בזכות הסינגל ‘דיאנה’. בחודש הקרוב הוא יערוך הופעה אחת בלונדון פלאדיום, שעשויה לעשות טוב לחובבי הנוסטלגיה.
פול (אלברט-מוסטפה-אבדי) אנקה, קנדי ממוצא לבנוני, זוקף לזכותו מאות שירים אותם כתב והלחין עבורו ועבור אחרים. פריחתו הגדולה הייתה בשנות ה-60′, אך מאז מכונת הלהיטים שבו התיישנה והפסיקה בהדרגה את פס הייצור וזוהרו דעך עימה. הוא לא הצליח להדביק את קצב סגנון המיינסטרים שהתחלף מעשור לעשור ולכן נשכח שם איפשהו בשלהי שנות ה-70′. מאז היה עסוק במופעי חלטורות בלאס וגאס ובמקומות אחרים בעולם.
בשנת 2005 הוא התעורר מתרדמתו המוזיקלית וכנראה חשב לעצמו שאולי העולם מתגעגע לדיאנה ולא רק לנסיכה. הוא השתמש בחסרונו, כזמר מן העבר שלא התפתח, כיתרון, ומתוך רעיון של חידוש להיטים על ידי יישונם הוליד אלבום קונספט – ‘רוק סווינגס’ וכשמו כן הוא – ביצוע גרסאות כיסוי של שירי פופ ורוק ידועים משנות ה-80′ וה-90′: החל מ’וונדרוול’ של אואזיס ועד ל’עין הנמר’ של ‘סורוויבר’, להם נתן טוויסט בסגנון ג’אז סווינג, ביג-בנד עם החצוצרות הצווחניות וכל השואוובאנג. המחשבה אומנם מעניינת אך ההאזנה להם משעממת. בסך הכול מדובר במוזיקה קלה בעלת זיק הומוריסטי שלא בטוח מכוון.
מאמרים קשורים
אנקה, מאידך, ראה כי טוב ושנתיים לאחר מכן הוציא אלבום כפול, שבחלקו הראשון ביצועי סווינג נוספים ללהיטים כמו ‘גן-עדן’ של בריאן אדמס ועיבוד עליז ומעצבן לשיר טחון – ‘פעם אחר פעם’ של סינדי לאופר. חלקו השני הוא אוסף הקלטות ישנות לציון 50 שנות פעילותו ובו להיטי עבר כמו ‘הניחי ראשך על כתפי’ המזכירים את פסקול סרטי אסקימו לימון. מרוצה מחזרתו לתודעת הקהל הוא החליט לצאת למסע הופעות בעקבות אותם שני אלבומים.
כזמר גוון קולו נעים, לא מרגש במיוחד אך גם אינו מזיק לעור התוף. קורט קוביין, לעומת זאת, ודאי מתהפך בקברו בכל פעם שפול אנקה מבצע על הבמה את ‘מריח כמו רוח נעורים’ בחיוך ג’אזי קליל, המלווה בהנפות יד לטובת מתן קצב בפרקי אצבעותיו. האירוניה היא, שלעומת קוביין, נראה שההצלחה דווקא גורמת לאנקה להיות מאושר, ואולי מנקודת מבט אחרת הוא עושה שימוש ציני באחד מסמלי דור ה-X ובמילות כותרת שירו. כאילו הוא בא לומר שבמאבק בין הקול הפוסט-מודרניסטי, שדגל בסקס-סמים וגראנג’ לבין היורם המיושן והרנסנס של שנות ה-50′ – ידו של אנקה על העליונה. ההיסטוריה, לעת עתה, מראה כי במאבק ההישרדות הזה הכף אכן מוטית לטובתו. מעניין שדווקא שיריו הקלאסיים זוכים לעיבוד חדשני יותר בהופעותיו – כמו ‘דיאנה’ במקצב דאנס, ו’נער בודד’ באווירת בלדת בלוז-רוק סוחפת, אך יש משהו מאולץ מדי ברצונו להיות אהוד על ידי הקהל.
עבור דור אחד פול אנקה יהווה את מוזיקת הרקע לריקוד הסלואו הראשון או הנשיקה הראשונה ודור אחר כנראה לא יכיר אותו אחרת מאשר שם הכלב של לורליי מהסדרה ‘בנות גילמור’. כך או כך, את מילות השיר האלמותי – ‘הדרך שלי’ הוא כתב לפרנק סינטרה ודרכו הצליח להנציח את שמו גם לדורות הבאים.
