רוקדת בפארק - ראיון עם יסמין ורדימון

יסמין ורדימון נולדה בקיבוץ עין החורש. היא החלה לרקוד בגיל 14, ואחרי הצבא הצטרפה ללהקת המחול הקיבוצית. את היכרותה הראשונית עם לונדון ערכה ורדימון ב-95', כשהשתחררה מהצבא וזכתה בתחרות בדרך ללונדון שהתקיימה במרכז סוזאן דלל ואורגנה בידי הבריטיש קאונסיל. ורדימון הציגה בתחרות דואט עם רקדן נוסף מהלהקה הקיבוצית. העבודה העפילה על כל שאר העבודות וזיכתה אותה בפרס שכלל ביקור בן חודש בלונדון אך בעיקר השאירה את השופט, ג'ון אשפורד, בפה פעור. אשפורד, שנחשב לאיש שלא קל להרשימו, הוא מנהלו של הפלייס בלונדון, אחד המקומות החשובים ביותר באירופה למחול עכשווי ומרכז בו צמחו כל השמות הגדולים של עולם המחול. במהלך הביקור, שהתקיים במהלך פסטיבל ספרינג לאודד החלה ורדימון לבסס את קשריה עם עולם המחול הבריטי. לאחר מכן עזבה את להקת המחול הקיבוצית ועברה לאירופה, שם עבדה בתור רקדנית במספר פרוייקטים בצרפת, שווייץ ואנגליה.

ההחלטה לעבור סופית ללונדון התקבלה לאחר ששותפה לחיים של ורדימון, האמן גיא בר אמוץ, התקבל ב-97' ללימודים בגולדסמית' קולג'. המעבר ללונדון גם עמד בסימן החלטתה של ורדימון לקחת פסק זמן מהריקוד ולהתמקד בכוריאוגרפיה. כבר באותה שנה העלתה את עבודתה הראשונה, שנקראה "ת'רפיסט". העבודה עסקה במצבו השברירי והפגיע של המטופל או החולה והיא הוזמנה בעקבותיה להיות כוריאוגרפית הבית של הפלייס, צעד שאינו מובן מאליו בהתפתחות קריירה של כוריאוגרף שלא לומר רקדן.

"באותו שלב, כבר צברתי הרבה ניסיון בריקוד אבל לא מצאתי שום עבודה שהרגשתי שיכולה להעשיר אותי מבחינת התקדמותי בתור רקדנית מסבירה ורדימון את המעבר לכוריאוגרפיה. העניין שלי בתור כוריאוגרפית תמיד כלל תכנים חברתיים ופוליטיים ונושאים ששייכים לתיאטרון הפיזי ואני חושבת שבתור רקדנית לא מצאתי מקום שסיפק אותי מבחינת התכנים האלה. לא הסתפקתי בביצוע הפיזי של העבודות". אבל ורדימון לא הסתפקה במעבר לכוריאוגרפיה. היא רצתה גם להקים להקת מחול משל עצמה.

מתוך המופע "פארק" של יסמין ורדימון

הקמת להקה נחשבת לצעד אמביציוזי. לא חשבת לרגע שאת נכנסת למשהו שהוא קצת גדול עלייך? 

זה פשוט היה מבחינתי השלב הבא. סיקרן אותי להיכנס לשלב הזה. עם הסקרנות באו גם הסיכונים. ההחלטה להקים להקה באמת הייתה עניין אמביציוזי שהיה כרוך גם בהשקעה כספית גדולה. אין ספק שלקחנו סיכון, אבל המופעים זכו לביקורות טובות והצלחנו להחזיר במהירות את ההשקעה. ההתפתחות הייתה מאוד מהירה מאותו רגע..

מיהו כוריאוגרף טוב לדעתך? 

כוריאוגרף טוב מבחינתי הוא לא אחד שיוצר תנועות יפות או מעניינות אלא זה שיודע לבחור את משתפי הפעולה המתאימים ביותר לפרוייקט. עבודת מחול היא עבודה רב-ממדית שמשלבת תחומים רבים, החל מהרקדנים שעל הבמה וכלה במעצבי התפאורה, התאורה והסאונד. לכל אחד מהם חלק נכבד בתוצר הסופי. כוריאוגרף טוב נמדד על פי היכולת שלו לבחור באמנים מסויימים וליצור ביניהם שיתוף פעולה פרודוקטיבי.

המופע פארק

כעבור שנה, ב-98', הוכרזה ורדימון כ"יורקשייר דאנס פרטנר" – הלהקה המייצגת של איזור יורקשייר. משרדיה של הלהקה עברו ליורקשייר והלהקה הפכה לחברה. ב-99' זכתה הלהקה לתמיכה מהארטס קאונסיל הבריטי בתור להקה מסיירת. באותה שנה העלתה את המופעים Tete ו"מדא מייד" – עיבוד למשרתות של ז'אן ז'אנה. המופעים נחלו הצלחה עצומה הן בקרב הקהל והן בקרב המבקרים שיצאו מגדרם והם הועלו ב-25 מדינות באירופה. ב-2000 זכתה ורדימון בפרס ג'רווד לכוריאוגרפיה, אחד הפרסים היוקרתיים ביותר בעולם המחול הבריטי. הזכייה בפרס מיקמה אותה בתור אחת הכוריאוגרפיות הבולטות באנגליה ועבודתה הבאה, "טיקליש", הוזמנה לסייר ברוב התיאטראות באנגליה.

העבודה לאלאביי שהועלתה ב-2003 התעסקה בהתמודדות אישית וחברתית עם המחלה והשהות בבתי חולים. המופע מתרחש בבית חולים ועוקב אחר הצוות הרפואי שבא במגע עם המחלה על בסיס יומיומי. העבודה התרכזה בעיקר במחלת הסרטן ובאופן שבו החברה מטפלת בה. המופע (שעדיין רץ), הועלה רק בלונדון יותר מ-20 פעמים (דבר חריג ביותר בתחום המחול) והצליח באופן כה יוצא דופן, עד שרוב המקומות שבהם הועלה הזמינו אותו להצגות חוזרות.

בימים אלה, מעלה ורדימון את המופע החדש של להקתה, שנקרא "פארק". ההצגות ברחבי אנגליה החלו כבר בפברואר והסיבוב כולו מתוכנן עד נובמבר. "פארק" יעלה בלונדון ב-24 וב-25 במאי בתיאטרון פיקוק. המופע הוזמן על ידי סאדלרס וולס, שהינו משכן המחול המכובד ביותר שמארח את הלהקות הגדולות ביותר בעולם ונרכש לתצוגה בתיאטראות בסדר גודל דומה ברחבי אנגליה. "פארק" מאכלס קבוצה של נפלטי החברה. המופע עוסק בנושאים סוציו-פוליטיים כגון מצבו של ההומלס או מקומו של התייר הזר בחברה ונקודת המבט שלו על התרבות בה הוא מבקר.

סאדלרס וולס הוא פסגת השאיפות של כל כוריאוגרף. איך ההרגשה להופיע שם?

אין ספק שזה האולם האולטימטיבי למופעי מחול. אבל בהחלטה משותפת עם המנהל האמנותי החלטנו דווקא ללכת על תיאטרון הפיקוק (חלק מהסדלרס וולס, ק.ר). שהוא קטן יותר ומכיל כ-1500 מושבים. הרגשתי שהעבודה דורשת אינטימיות מסויימת שחסרה באולם הגדול.

האם את חושבת שהיותך ישראלית שחיה בלונדון השפיעה על כך?

העובדה שאני מגיעה מתרבות שונה נותנת לי נקודת מבט אחרת, מבחינת קודי התנהגות ונימוסים. זה משהו שמאוד מעניין אותי, האנתרופולוגיות של זה. אבל רוב העבודות שלי מתעסקות בנושאים האלה בצורה תיאטרלית. למרות שיש הרבה טקסט השפה של המבצעים היא ברובה פיזית.

האם המדיום של המחול הוא תחום שישראלי יכול להתבטא בו יותר טוב? לעקוף את מחסום השפה שבא לידי ביטוי בתחומי הספרות, הקולנוע והמוזיקה?

את הבחירה שלי בתחום עשיתי כבר בארץ, אני פשוט מתבטאת יותר בקלות בצורה תיאטרלית או פיזית. לפעמים הרבה יותר קל להגיע לקהל מבחינה פיזית מאשר מבחינה טקסטואלית. הרבדים הפיזיים מאפשרים לאדם להתחבר לדרגות אחרות של הבנה ואני מנסה לתקשר עם אנשים בדרגות האלה, לפתוח נקודות מבט אחרות על מצבים קיומיים.

המופע "פארק" של יסמין ורדימון

בן זוגך, האמן גיא בר-אמוץ גם כן נחשב לאמן מצליח בתחום האמנות הפלסטית. איך שיתוף הפולה ביניכם בא לידי ביטוי? 

גיא מתפקד כדרמטורג של הלהקה ותיפקד מתחילת הדרך כמנהל-שותף ויועץ אמנותי. הוא זה שנותן לי את נקודת המבט החיצונית על העבודה, דבר חשוב לתהליך יצירה. שיתפנו פעולה במשך שנים. גיא גם אחראי על כל מה שקשור למולטי מדיה ולתפאורה וגם שיתפנו פעולה בפרוייקטים שלו שהוצגו בגלריות. אחת העבודות הללו שנקראה דאנס משין, הוצגה בטייט מודרן וכללה פסלים שיצרו מוזיקה בתגובה לתנועות שלי.

ורדימון זכתה לאחרונה לבשורה טובה נוספת: להקתה קיבלה סטטוס של גוף שמקבל תמיכה שנתית קבועה – סטטוס לו זוכות פעם בשנתיים 2 להקות מחול מכל אנגליה ואצל בחורה שאפתנית כמו ורדימון, עושה רושם שזו רק ההתחלה.