מאז שהו התחיל את מחאתו, נפלו התאומים, החלה הפלישה לאפגניסטן והסנקציות נגד עיראק הפכו לכיבוש ולמלחמת אזרחים. לונדון ומדריד הופצצו וב-2005 הועברו סדרת חוקים חדשים ביניהם חוק שאסר על מחאה ברדיוס של קילומטר מהפרלמנט בטוענה שהמחאות יכולות לשמש כיסוי לפעולות טרור. אבל רבים האמינו שהחוק חוקק במיוחד על מנת לסלק את הו מהמקום ואהדת הציבור אליו רק הלכה וגדלה. מפגן המחאה שלו הפך לקיר באורך 40 מ’ של כרזות ולוחות עליהם הודבקו תמונות, מידע וסלוגנים סאטיריים. אמן הגרפיטי בנסקי תרם לו ציור גדול של חיילים. דגלי שלום התנופפו מלמעלה, שלטים שקראו לאופנועים לצפור למענו עמדו לצד דוחות מאזורי מלחמה, ושלטי נדלן הפכו לצלבים שמנציחים את הקורבנות.
כל זה הועתק ונוצר מחדש לעבודה חדשה בטייט בריטן בידי מארק וולינג’ר. הדבר היחיד שחסר במקום הוא הו עצמו, שעדיין חונה על הדשא מול בניין הפרלמנט, חמוש במגפון ובכובעו המפורסם מכוסה הסמלים. ימים ספורים לפני שהשלטים נלקחו ממנו, הגיע וולינג’ר למקום וצילם מאות תמונות על פיהן ביסס את מבצע השחזור שלו, שכולל ייצור מחדש של מונומנטים לחברים שנפלו עשויים ממחסומי כבישים, גדרות ודגלים, קבוצת שמלות ויקטוריאניות מונחות לצד תינוק מפלסטיק מגואל בצבע אדום שידיו ורגליו חסרות, דובונים קטועי אברים נשענים על פצצות כשלצידם כיתוב סרקסטי וצעצועים שנערמו בארונות מתים מנייר. לצד כל אלה גם חבילות הביסקוויטים של הו, שק השינה שלו, ניירות הגלגול והטבק שלו ובקבוקי מים. לכל זה אימה סנטימנטלית מצטברת, אולם גם איכות אסתטית שמזכירה את המיצבים של מייק קלי ושל תומאס הירשהורן.
‘סטייט בריטן’ יכולה להתפרש כהמשך למחאתו של הו. מחאה במקום (מוזיאון) ובדרך (אמנות) שלועגים לחוק שמקצץ בחופש הדיבור. וולינג’ר הדביק על הרצפה קו שמציין את גבול קילומטר חגורת הביטחון מסביב לפרלמנט, שעובר בדיוק באמצע הגלריה. הקו מתחיל בחנות המזכרות של הטייט, חוצה את הרצפה ונעלם ומופיע לסירוגין תחת יצירות המופת המוצגות על קירות הטייט ביניהם ציורים כגון ‘יהודים בשעת תפילה’ של קריימר, ‘יעקב והמלאך’ של אפשטיין והתרגום הראשון לאנגלית של הקוראן. בכך, מצליח וולינג’ר גם למקם את האקט הפוליטי העכשווי בהקשר היסטורי מצמרר.
עבודותיו של וולינג’ר מתעסקות לרוב באנגליות כמשל לזהות, ובמאורעות, מיתוסים, אמונות ואנשים שיוצרים הכרה של שייכות לאומית. בעבודותיו הוא חוקר את האופנים בהם פוליטיקה מיוצגת באופן ויזואלי, ובכך שהוא מביא את המחאה לתוך המוסד, הוא מאפשר לנו להקפיא אותה ולהציג אותה כדימוי שעומד בפני עצמו. בעוד שהשלטים של הו מכריזים על אמונותיו, וולינג’ר לוקח צעד אחורנית מהסלוגנים עצמם ומכריח אותנו להתבונן בהם בדרך חדשה. הוא אינו מבקש מאתנו לראות בהו אמן, אלא מבקש לבחון את מה שהוא עושה בקונטקסט של מקום, כלומר – למה הדבר הופך כשהוא ממוקם במוזיאון במקום אל מול הפרלמנט וכיצד משתנה כתוצאה מכך האופן שבו אנחנו מסתכלים ומנתחים מפגן כזה.
מאמרים קשורים
בכך מצטרף וולינג’ר לשורה ארוכה של אמנים מהאנס האקה ועד למארק טיצ’נר שעבודותיהם מבקרות את המוסד שמציג אותן, ואת המבנים הפיננסיים והאידיאולוגים שתומכים בכך. אולם צריך לזכור, שלא משנה עד כמה אמנות כזו היא ביקורתית, היא עדיין מבליטה את הליברליזם של המוסד שמרשה לה מלכתחילה להיות מוצגת שם. לאור כל זה ‘סטייט בריטן’ מציעה לנו דיוקן של המוסדות הבריטיים בעת מלחמה, על מס השפתיים שהממשלה משלמת להתנגדות, על ההתקפות נגד חופש הדיבור בשם הביטחון ועל האימפוטנטיות של מחאה ושל אמנות כדרך למחאה.
עד 27/8. 10:00-18:00. חינם.
Tate Britain
Millbank, SW1
Tel: 020-7887 8888
Tube: Pimlico
