בפעם האחרונה שנסעתי לחול חזרתי הביתה. ממש כפי שהפעם האחרונה שממש הרגשתי בבית הייתה בעצם בחול. בלונדון אם להיות מדויקים. כבר שנתיים וחצי שאינני מתגורר בעיר, אבל תמיד מרגיש בה בבית. ממש כפי שפעמים רבות אני מרגיש זר בישראל. כמו כל עולה/יורד עוזב/חוזר גם אצלי, התחושה הדומיננטית ביותר היא בלבול. קצת מזה וקצת מזה. קצת ישראלי וקצת אנגלי. קצת חומוס וקצת פיש אנד צ’יפס. וכזה הוא בדיוק עלונדון.
כמו כולם, ישראלי דובר עברית שמתגורר ועובד באנגליה. מנסה להסביר, דרך הכתבות והמדורים שבו את המורכבות שבלהיות קצת כזה וקצת כזה. מונח בדוכנים לצד הטיימס והסאן אבל בניגוד אליהם שמזעיפים אליך פנים ומדברים בשפה זרה וצוננת, הוא דופק לך שריקה ישראלית חצופה כבר מרחוק. אח שלי, בוא קח אותי חינם אין כסף. לא תמצא בי מאמרי עומק ורוחב על הלייבור והטורי’ס ואפילו לא את נערת עמוד שלוש. אבל יש לי יתרון אחד שערכו לא יסולא בפז: אני מדבר את השפה שלך. איפה שלא תהיה ומה שלא תרגיש, זה תמיד יחזיר אותך הביתה. גם אם זה רק ל-32 עמודים. ואת זה אמרו כבר חכמים ממני: אין כמו הבית. יהיה איפה שלא יהיה.
