כאשר “פליימינג ג’ון” (Flaming June) הוצגה לראשונה בלונדון ב-1895, רבבות התגודדו סביבה. מו”ל ממולח קלט את הפוטנציאל המסחרי ומיהר לרכוש את התמונה. חצי מיליון הפוסטרים שהדפיס נחטפו כלחמניות טריות. אחר כך היא החליפה ידיים ונעלמה, וכאשר צצה פתאום בראשית שנות ה-60′, ירד ערכה פלאים כי אמנות ויקטוריאנית נחשבה אז לטעם רע. בעל חנות המסגרות שרכש אותה קיבל תמורתה מחיר מגוחך של 50 פאונד. בסופו של דבר, התמונה התגלגלה לידיו של מושל פורטו ריקו, ושם היא נמצאת עד היום.
חלפו שנים, האופנות השתנו ואמנות ויקטוריאנית הפכה ללהיט. אין כמעט אספן אמנות או בית מכירות שלא ניסה לרכוש את התמונה הזו, ששווה היום כ-14 מיליון פאונד, אבל אינה למכירה בעד שום הון שבעולם. למי שחומד אותה, יש רק תחליפים, כמו: כיסוי לאייפון ב-25 פאונד, משטח לעכבר בשמונה פאונד, או מגנט למקרר בשלושה פאונד.
היפהפייה שנרדמה בקיץ ים-תיכוני לוהט, מכורבלת בשמלה שקופה בצבע תפוז, היא אחת מהגלויות הפופלריות בחג האהבה (יום ולנטיין). הנערה שדיגמנה לציור נקראת דורותי דין, והספר “פליימינג דין” (Flaming Dene), שאותו כתבו הסופרים אילת נגב ויהודה קורן, מביא את סיפורה של אותה דוגמנית מהמאה ה-19. (כאן ניתן לרכוש את הספר ופרטים על אירוע השקת הספר בלונדון בחודש ספטמבר – בתחתית הכתבה).
השראה למחזה “פיגמליון”
מקובל לראות בדורותי את מקור ההשראה לאלייזה דוליטל – גיבורת המחזה “פיגמליון” של ג’ורג’ ברנרד שו. הדמות בהצגה באה ממעמד נמוך ופוגשת רווק זקן ועשיר, שמלטש והופך אותה לגברת נאווה. במציאות, אביה של דורותי פשט את הרגל, נטש את הבית וזנח אישה נכה ועשרה ילדים, כשהקטן שבהם רק בן שנה. בהמשך, גם דורותי תתיידד עם אדם רווק ועשיר שישנה את חייה.
נערה ויקטוריאנית ממוצעת בגילה של דורותי השתכרה אז כחמישה שילינג לשבוע תמורת כ-80 שעות עבודת פרך. שכרה של דוגמנית ציור, לעומת זאת, היה שבעה שילינג ליום עבור שליש משעות העבודה, בתוספת לדמי נסיעה ושתי ארוחות ביום על חשבון האמן. פרנסה קלה ונעימה יותר, כשכל מה שנדרש ממנה היה לעמוד, לשבת או לשכב בחדר מוסק בשכונה טובה.
לדורותי היו את כל הנתונים: פנים מגולפות כפסל יווני וגוף חטוב. אבל דוגמנית ציור נחשב לעיסוק מפוקפק. לבד עם גבר, מאחורי דלתות נעולות, לבושה בגד חושפני או אף עירומה כביום היוולדה. אמנים רבים ניצלו את חולשתה ופגיעותה של הדוגמנית, ודרשו יותר.
נשיא האקדמיה המלכותית לאמנויות בלונדון ראה בה את אידיאל היופי
דורותי הייתה בת 19. כדי להגן על עצמה, החליטה שתדגמן רק עבור ציירות ובלבוש מלא. אלא שעד מהרה נפוצה בקהילת האמנים בהולנד פארק השמועה על היפהפייה החדשה. פרדריק לייטון, נשיא האקדמיה המלכותית לאמנויות, מיהר להזמין אותה אליו. הוא היה בן 48, רווק מושבע, קנאי לפרטיותו ואיש מסתורין.
פרדריק לייטון נהג להשתמש בדוגמניות איטלקיות, מחליף אותן בזו אחר זו, אבל לפתע פגש באידיאל היופי שתמיד חיפש. עד מהרה הפכה דורותי לדוגמנית הבלעדית, המוזה, מקור ההשראה לציוריו. את הקרדיט ל”פליימינג ג’ון” הוא נתן לה: יום אחד, אחרי שעות עבודה ארוכות, היא צנחה תשושה לתוך כורסה ונרדמה כהרף עין. התנוחה העוברית והפנים השלוות, החולמניות, הקסימו אותו והוא מיהר לשרבט. כשהתעוררה, הוא הראה לה את הרישומים ובמשך שלוש שנים הם עיבדו ופיתחו את הסצנה הזו.
חלום ילדותה של דורותי היה לעלות על הבמה ולייטון סייע לה להגשימו. הוא מימן את לימודיה והפעיל את כל קשריו בחברה הגבוהה ובעולם התרבות. דורותי שילבה את שני העיסוקים וקבעה היסטוריה כשחקנית הוויקטוריאנית היחידה שגם דיגמנה בעירום. נדיבותו של לייטון אפשרה לה להיות בררנית והיא העדיפה תפקידים טרגיים, בעיקר של נשים על סף שיגעון, שבהם הצטיינה.
דורותי הפכה לסלבריטי
אף שזכתה למחיאות כפיים סוערות, המבקרים העירו שדוגמנות הציור, המחייבת תנוחה קפואה, פוגעת בכישורי המשחק שלה. אך דורותי הייתה אסירת תודה ללייטון וחשה מחוייבות עמוקה כלפיו, מכדי שתעלה בדעתה להפסיק לדגמן. מה עוד שהתפקידים הדרמטיים שהוא העניק לה בסטודיו, היו כאלה ששום מנהל תיאטרון לא הציע לה.
עד מהרה הפכה לסלבריטי. צילומיה הוצגו בחלונות ראווה, מעריצים אספו את גלויותיה, חברות טבק השתמשו בה כדי לקדם מכירות, שירים נכתבו עליה, באולמות ריקודים ניגנו את ואלס דורותי דין, וגם בובת ברבי נוצרה בדמותה. דורותי הייתה אייקון אופנה, והעיתונים דיווחו בפרוטרוט איפה נצפתה ומה לבשה. את אורח החיים היקר הזה מימן הפטרון שלה, נשיא האקדמיה.
גל שמועות הציף את התקשורת על נישואיהם הקרבים של האמן והדוגמנית. נראה היה שפער הגילים של 30 שנה לא היה מכשול; “סר פרדריק הוא בן 60, אבל הוא הגבר הצעיר ביותר שפגשתי”, אמרה דורותי באחד מהראיונות. גם הבדלי המעמדות היו זניחים; הם נהגו להתארח באחוזותיהם של כל המי ומי באותה תקופה, ולעיתים דורותי הייתה נוסעת לשם גם בגפה.
לייטון היה איש חברה שזרח באור הזרקורים. בין באי ביתו היו משפחת המלוכה, והמסיבות שערך נודעו בזוהר ובפאר. אבל חייו הפרטיים היו אפופי סוד. תמיד היה מוקף נשים, אבל ידידיו, ולאחר מכן גם חוקרי אמנות, סברו שיש משהו עקר בנשים שהוא מצייר, ותהו האם הוא א-מיני, או הומוסקסואל בארון.
ארמון קטן, מעוצב ומפואר בהולנד פארק
אולי המפתח לחידת אישיותו של פרדריק לייטון טמון בביתו: זהו ארמון קטן, מעוצב ומפואר בהולנד פארק – בית ייחודי של צייר שנשמר כפי שהיה ופתוח כיום לקהל. בקומת הכניסה יש אולם בסגנון ערבי מצופה באריחים צבעוניים נדירים שהביא ממסעותיו במזרח התיכון, עם מזרקת מים מפכפכת במרכז. בניגוד גמור לכך, בקומה השנייה נמצא חדר השינה שלו: חדר נזירי, מיטת ברזל צרה שתרתיע כל אדם מלהזמין לשם אורח או אורחת ללילה. אין בכל הבית המרווח הזה ולו חדר אחד לאורחים.
הקשר הקודם, הארוך והיחיד שהיה לו, החל כשהיה בן 22. היא הייתה זמרת אופרה בדימוס בשם אדלייד סרטוריס – מבוגרת ממנו ב-16 שנים, נשואה ואם לשלושה. במשך 26 שנים היא הייתה האידיאל הנשי שלו, מוזה ואשת סוד. דורותי דין נכנסה לחייו חודשים ספורים לפני שאדלייד הלכה לעולמה.
אף שלא נישאו, לייטון ודורותי היו משמעותיים ביותר זה בחיי זה. יחד הם חוו את חיי התרבות של לונדון, הם עבדו ושהו יחד שעות על גבי שעות וכחלק מהתמיכה הכספית שלו הוא גם רכש לה דירה במרחק הליכה מביתו.
לדורותי היו ארבע אחיות צעירות ממנה ויפות כמוה, שבעקבותיה היו לדוגמניות ציור ולשחקניות. כולן גרו יחד, והדמיון ביניהן איפשר להן להחליף זו את זו ולבלבל צופים ומבקרים. בלילות, נהג לייטון לפקוד את דירת האחיות. בחברתן, כך אמר, הוא יכול לפשוט מעליו את גלימת תפקידיו הציבוריים ולהיות הוא-עצמו. הביקורים האלה עוררו גל נוסף של שמועות, אבל הוא התעלם מהכל.
הירושה: מיליון פאונד (בערכים של היום)
16 שנים תמימות תימרנה דורותי בין הסטודיו לציור ובימת התיאטרון, אך הכל נגמר בינואר 1896, עם מותו של לייטון. בצוואתו, הוריש 10,000 פאונד לאקדמיה ו-10,000 פאונד לדורותי (שווה כמיליון פאונד בערכים של היום). לייטון נהג לומר שהוא נשוי לאמנותו: אם כסף הוא קנה מידה, הרי ש”אישתו” (האקדמיה לאמנות) ודורותי היו שוות-ערך.
עם מותו, תם פרק הדוגמנות בחייה של דורותי דין. כל כך הייתה מזוהה איתו, ששום אמן לא רצה להשתמש בה. גם הקריירה התיאטרלית שלה נבלמה. כמעט ארבע שנים אחריו הלכה לעולמה, בת פחות מ-40, בנסיבות לא ברורות.
היו שביקרו את לייטון על כך שציוריו המלוטשים והמיופייפים מנותקים מקשיי החיים, מהמאבקים והתלאות. אבל הקהל אהב אותו כי הוא איפשר בריחה לעולם נעים יותר. 125 שנים אחר כך, לא פג קסמה של הנערה השלווה בשמלה הכתומה. כי גם במאה ה-21 כולנו מחפשים שקט ושלווה.
אירוע השקת הספר בלונדון
“פליימינג דין” הוא ספרם המשותף הרביעי של אילת נגב ויהודה קורן שרואה אור באנגליה. השקת הספר תתקיים ב-16 בספטמבר 2019, בשעה 18:30, בלייטון האוס.
כתובת מלאה: Leighton House Museum, 12 Holland Park Rd, Kensington, London, W14 8LZ
לחצו כאן לפרטים נוספים על האירוע ולרכישת כרטיסים.
