את היוזמה החדשה הציעו האחים, סרג’ ומיקי תירוש, בשלב הראשון רק לחברים ומשפחה. החודש הם חושפים אותה לציבור. את הפעילות החדשה מנהל סרג’ מבנין מדהים בשד’ רוטשילד פינת רח’ הרצל, הידוע כבית משפחת שלוש. גיליתי אותו כשחיפשתי משרד לסיטי בנק, הוא מספר. עשר שנים הוא עבד ב’סיטי’, בתפקיד האחרון כמנהל הבנקאות הפרטית בישראל ובטורקיה. ולפני כן התגורר עם משפחתו בלונדון במשך שנה. הוא מגיע ללונדון החודש כדי לעניין, בעזרת אחיו, אנשי עסקים מקומיים להשקיע.
העסק החדש זה למעשה פעילות משפחתית בה אני מגדיר עצמי דור שלישי. לפני כ-50 שנה אבי התחיל לעסוק במסחר באמנות באופן גורף. ב-30 השנים האחרונות הוא התעסק במה שנקרא, פיין ארטס, שזה בעיקר ציור, פיסול ורישום של אמנות חשובה, אימפרסיוניסטית, מודרנית, עכשווית. אחי, מיקי נכנס לעסק יחד עם אבי בשנות ה-80 בפריז, וכיום יושב בלונדון כבר עשר שנים ומנהל את העסק משם. בעשר השנים האחרונות התעסקתי בבנקאות פרטית. למרות שליוויתי את העסק מקרוב לא עבדתי בו. ועכשיו, משעזבתי את הבנק, אחרי הרבה התלבטות השתכנעתי שזה הזמן לחזור לעסק המשפחתי ולפתח אותו צעד אחד קדימה, כאשר אחי מביא את כל הידע ואני את היכולות הניהוליות, המחשבה הפיננסית ואת כל התוכנית העסקית הזו שבנינו. ההחלטה הייתה גם סנטימנטלית וגם עסקית.
איך הגעתם לנוסחה הזאת?
לקחתי חופשה ארוכה כשעזבתי את ‘סיטי’, ועשיתי המון מחקר באינטרנט על מה זמין למשקיעים פיננסים בעולם היזמות. גיליתי להפתעתי שאין גופים פיננסיים שמאפשרים השקעה באמנות. הדרך היחידה להשקיע באמנות כיום זה לרכוש יצירת אמנות, להיות אספן. גם להשקיע בזה המון זמן, לא מעט כסף, לשכור מישהו שיש לו ידע ולהקדיש לזה הרבה משאבים, ובסוף מקבלים חשיפה מוגבלת. כמה יצירות אמנות מישהו קונה הביתה? 20, 30? הרעיון הכללי היה לקחת עסק משפחתי שעובד הרבה מאוד שנים, שנוהל בצורה מאוד דיסקרטית, סגורה, לפתוח אותו ולאפשר, בשלב הזה בעיקר לחברים קרובים ומשפחה – להשקיע לצידנו, כשהרעיון להנפיק את החברה החדשה תוך שלוש עד חמש שנים בבורסה רלוונטית בעולם.
כל המשפחה בעסק?
לא. אבי, זל, נפטר לפני עשרה חודשים – ואחותי, אורנה, לא קשורה לחברה החדשה. היא ממשיכה לנהל את בית המכירות הפומביות בארץ יחד עם בעלה דב חזן.
למה אמנות זה אפיק השקעה טוב ברמה המקרו-כלכלית?
כשמסתכלים על אמנות בלו צ’יפ של אמנים כמו פיקאסו שאגאל, רנואר, דאלי, ואן גוך אין כאן סיכון של סטארט-אפ, זה לא אמנים שצריך לבנות להם שוק. השוק שלהם כבר קיים ועוד בביקוש אדיר. הבעייה היא שמלאי היצירות שזמין לרכישה הולך וקטן כל הזמן, כי העבודות של האמנים האלה נכנסות לאוספים או למוזיאונים ולא יוצאות חזרה לשוק. מצד שני, כשמסתכלים על הכסף שזמין, כמות המתעשרים בעולם וכמות המתעניינים באמנות זו משוואה מאוד פשוטה להעלאת מחירים, ואמנות מבוססת – מחירה צפוי רק לעלות. כמובן שלטווח קצר יכולים להיות תיקונים בשוק, יש שמדברים על שוק אמנות רגועה כמו שמדברים על העולם שבבועה בגלל עודף נזילות אדיר שהיה בשנים האחרונות. תיקון זמני מבחינתנו יכול להיות רק הזדמנות לקנות אמנות לטווח הארוך במחירים יותר נוחים. ולכן התזמון שלנו, אני חושב, הוא ממש פנטסטי מהבחינה הזאת, וגם מהבחינה שלמשקיעים פיננסיים אין כמעט אפיקים אחרים שמעניינים היום. בהכללה, גם נדלן היום באופן גורף, פחות אטרקטיבי ממה שהיה לפי כמה שנים. ההיענות מאז שהתחלנו (לפני כחודש) את הרוד שואו, מדהימה. בעשור האחרון יש עליה גדולה במחזורים, כששני בתי המכירות הגדולים, סות’ביס וכריסטי’ס, פרסמו שהגיעו למחזור מכירות יחד של 12 וחצי מיליארד דולר ב-2007 עליה של 45 אחוז לעומת מחזור מקביל שנה קודם. ובכלל, הערכה שלנו, אם מסתכלים עשר שנים אחורה, המחזורים בעולם האמנות עלו באופן עקבי ב-25 אחוז בשנה, הרבה תודות לאינטרנט שהכניס שקיפות וזמינות של מידע לשוק האמנות שלא היה קיים קודם לכן. אני לא חושב שאמנות תהיה בגודל של פרייבט אקוויטי או תחום קרנות גידור – זה שוק שעבר את החמישה טריליון דולר אבל זה יכול להיות שוק של כמה מאות מיליארדים.
לגבי הקרן עצמה. איך היא תעבוד?
הקרן מנסה לגייס בין מאה למאתיים מיליון דולר ממשקיעים פרטיים או מוסדיים, עם רף כניסה מינימלי של 500 אלף דולר. החברה תהיה חברה לוקסמבורגית שתנפיק מניות בהתאם לגיוס שהיא תעשה. אחרי הגיוס למשקיעים תהיה מניה של חברה שבקופתה מזומנים שבשווי ההשקעה. לאחר מזה המזומנים יושקעו באמנות. הפורטפוליו יהיה מאוד מבוזר, נתחיל ביצירות אימפרסיוניסטים בסביבות 1855-60 ועד 2008, כולל אמנות מאוד עכשווית ואמנות ממדינות מתפתחות כמו סין, טייוואן, קוריאה, רוסיה. התשואה שאנחנו מצפים להניב למשקיעים היא בין 20 ל-25 אחוז. מניסיוננו אפשר לקבל גם תשואות יותר גבוהות. המשרדים הראשיים ישבו בלוקסמבורג או ג’נבה, זה עוד לא סגור, עם משרד בלונדון ומשרד בתל-אביב, ובשלב מאוחר ביותר בניו-יורק. ברגע שנגייס את הכסף לתוך החברה, באותו רגע נפסיק פעילות של רכישה עבור עצמנו לחלוטין. אנחנו נכניס כעשרה מיליון דולר במזומן לתוך החברה החדשה, וגם מתחייבים שיצירות בעלות ערך שאנחנו נמכור מהמלאי הפרטי שלנו אחרי שנעשה את הקלוזינג, לא נקנה לקרן החדשה הזו.
מה היא אסטרטגיית ההשקעות?
יהיו בה שלושה חלקים. החלק הראשון יהיה השקעה לטווח ארוך של יצירות אמנות של אמנים מאוד משמעותיים שהמלאי שלהם הולך ואוזל. עלות רכישה כזאת בממוצע תהיה בין מיליון לעשרה מיליון דולר.
חלק שני של הפורטפוליו יסתמך על הידע שלנו כמנהלים; עסקאות לטווח קצר בעלויות יותר נמוכות.
החלק השלישי יותר חדשני. בתי המכירות הגדולים עד לפני מה שנים נהנו מעמלות זהות של קונים ומוכרים. בין 10-15 אחוז. התחרות לזכות ביצירות אמנות הלכה וגדלה, והמלאי הלך וקטן, המוכרים קיבלו המון כוח לידים וגרמו לבתי המכירות להוזיל את עמלות המוכר. לאחרונה הם גם נותנים למוכרים ערובה להבטחה שהיצירה תימכר. פרצה מצויינת עבורנו, כדי שלא יתקעו עם יצירות שלא נמכרו אנחנו יכולים להגיד להם: תראו לנו את כל היצירות שנתתם להם ערובה לעונה הבאה, ואנחנו נראה ונעריך אותן, ונניח שמצאנו ארבע או חמש מתוכן שהאיכות והמחיר מתאימים לנו, ונוכל לערוב מראש שנקנה את היצירות במחיר המינימום אם היא לא תימכר. במקרה הכי גרוע, רכשנו אותה במחיר הכי נמוך וחסכנו עמלת קונה. אם היא כן נמכרת אנחנו שותפים של בית המכירות בעמלה שהם גובים.
