המופע, שהחל את דרכו ב-2006 כמופע קברט, הוצג בהצלחה גדולה מדי חודש במועדון ה-Soho Revue Bar. כשנסגר המועדון, הוחלט להגדיל את ההפקה והשנה המופע עבר לווסט-אנד.
המופע בנוי ממספר רב של קטעים קצרים. רובם שירים חדשים וישנים, שחלקם הם להיטים המבוצעים עם ליווי מוזיקלי ושירה חיה על הבמה (מה שנדיר לסוג כזה של מופע, בו בדרך כלל המוזיקה מוקלטת). אך אחת ההנאות במופע היא דווקא הצפייה בתלבושות. ישנם כמה קטעים זכורים במיוחד, למשל: ריקוד עם נוצות מרהיבות, ריקוד מחווה הומוריסטי בסגנון יפני ואפילו קטע של בליעת אש והדלקתה תוך כדי סטריפטיז.
לכל שיר מותאמת כוריאוגרפיה, המבוצעת על ידי פולי ריי, הבוסית של המופע, ושבע הבנות המלוות אותה. מה שמוביל את קטעי התנועה הוא כמובן אלמנט הסטריפטיז, המוצג באופן תיאטרלי עם דגש על אלמנט המשחק, הטיזריות וההומור – ולא רק על העירום בפני עצמו. פולי ריי היא פרפורמרית טובה ומקצועית מאוד, עם הופעה בטוחה ומלאת נוכחות. הרעיון בקטעים שבהם היא מופיעה הוא ליצור ולשחק עם עולם של ניגודים תיאטרליים (לדוגמה, נזירה המשתמשת בקריצות מיניות בצל אדיקות דתית). לצד אלה היא יוצרת לעיתים מעין הומאז’ לכוכבות קולנוע קלאסיות, כמו דוריס דיי.
אך הכשל המרכזי במופע הוא שצריך לחכות לריי 40 דקות, לאחר מחרוזת שירי ג’אז של זמר חימום בשם ספנסר דיי, המלווה בתנועות של הבנות, אך ללא ריי. ההופעה שלו פחות מרשימה ומעניינת, וארוכה מדי כקטע פתיחה בלבד. בנוסף, יש במופע תחושה של פוטנציאל תיאטרלי עשיר, שלא נוצל עד תום. אולי זה בגלל הצורך ליצור בכל קטע מבנה זהה, באופן שמתחיל עם בגדים מדליקים וססגוניים ביותר ומסתיים עם מינימום תלבושות (לרוב חוטיני קטנטן וכיסוי מינימלי לחזה). חבל, כי החזרה על מבנה זה בסופו של דבר מתחילה לשעמם, בלי קשר למראה של הבנות המופיעות. הרעיונות הם מדליקים, אבל אפשר היה להרחיב אותם. לא רק בכיוון של התפשטות.
בשל האלמנטים התיאטרליים וההומוריסטיים, המופע יכול להתאים לנשים ולגברים כאחד, ויכול להיות מהנה לשניהם. אין בו איזשהו איום נשי, בגלל התחושה שהערב כולו, כולל הסטריפטיז, מוגש בקריצה – עסיסי, ארוטי וסקסי, אבל לא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי.
