היה זה בחג הפסחא, במהלך צעידה על הר סנודון, ההר הגבוה בוויילס, כאשר במוחה של תרזה מיי נדלקה נורה ירוקה. יום קודם לכן היא קראה בעיתונים על שני סקרי דעת קהל המנבאים למפלגתה יתרון של 20 אחוזים על הלייבור.
– השתעשעתי במהלך הלילה החולף, פיליפ, היא פנתה לבעלה, על עריכת בחירות חדשות בתחילת יוני מה דעתך?.
– אבל תרזה, שכחת שכמה פעמים בעבר הצהרת שלא תקדימי את הבחירות, שתמתיני עד 2020 , השיב הבעל.
– לא שכחתי, פיל , השיבה, אבל אני חייבת מנדט חדש כדי לחזק את עמדתי לפני המומ על ברקסיט. זה יחזק את היציבות של ממשלתי.
– אבל זה בדיוק מה שאמרת אז, יקירתי, שלא תקדימי את הבחירות למען היציבות .
קשה לדעת אם שיחה כזאת אכן נערכה בין תרזה לפיליפ מיי, אבל היא עצמה סיפרה כי ההחלטה גמלה בלבה במהלך אותו טיול, לאחר ביקורה בכנסייה לרגל החג. כעבור יומיים, היא התייצבה מול סוללת עיתונאים ליד מעונה הרשמי והטילה לאוויר העולם את הפצצה הפוליטית. אפילו שריה לא היו שותפים להרהורי הכפירה שלה בימי החופשה.
אופורטוניזם
טהור
מילת הקסם שהתגנבה אל תוך השיח הציבורי הייתה מובנת מאליה – לייבור. לא היה צריך אפילו ללחוש אותה. כלומר, לא ?ברקסיט? ולא בטיח. מיי מנצלת כאן הזדמנות לרסק את האופוזיציה והיא תעשה זאת בשמחה. במילים אחרות, מדובר באופורטוניזם טהור. הרצון להכות את ג?רמי קורבין שוק על ירך ולהוריד את מפלגתו לברכיים היה חזק יותר מחוסר אמינותה, כמי שהצהירה שוב ושוב כי תלך לקלפי רק בסוף העשור. הפרש של 100 מנדטים? מיי לא הצליחה להתגבר על הפיתוי. היא גם חששה שהלייבור יחליף את מנהיגו במהלך הדרך והעדיפה להתמודד עמו מבלי להותיר לו זמן רב להתכונן. אימא תרזה היא לא.
אבל מי שמכלכל את צעדיו הפוליטיים על סקרים – סופו להתאכזב. מיי לקחה על עצמה סיכון, אמנם מחושב, אבל כזה שעלול להפוך לבומרנג. משאל העם על היציאה מאירופה ובחירתו של טראמפ לנשיא (שלא לדבר על הבחירות האחרונות בישראל) הוכיחו כי אין לסמוך על סקרים. זאת אומרים גם ארבעת המועמדים המובילים בבחירות שנערכו בצרפת.
הרבה יכול להשתנות בשבועות הספורים שלפני מועד הבחירות. נאום הבכורה של קורבין במהלך הקמפיין כלל נקודות עמן יכול כמעט כל בר?דעת להסכים: הקטנת גודל הכיתות בבתי הספר, הפניית כספים לשירות הבריאות הציבורי, שכר מינימום של עשרה פאונד לשעה, הפסקת המיתון, השקעות גדולות ודיור בר?השגה לכל. אולם, המסר העיקרי שלו עשוי להיות מוזיקה לאוזניים רבות: הממסד נגד העם. השמרנים נגד הציבור. בעלי ההון נגד העובדים. וכן, אזכור חוזר ונשנה של פיליפ גרין וספורטס דיירקט, עליהם נשמע עוד רבות במהלך המערכה.
קורבין טווה את תכניתו על בסיס האמונה כי בפרק זמן קצר זה הוא יוכל להפוך את הקערה על פיה. הרי הוא לא יצטרך להשיב על שאלות מביכות אודות עמדתו כלפי החמאס והחיזבאללה. ענייני חוץ יהיו מחוץ לסדר היום. כאן הוא יחוש כמו במגרשו הטבעי ויהפוך את עצמו למנהיגם של הנדכאים והחלכאים עלי אדמות. הוא גם זומם לעמוד בראש מה שיריבתו כינתה קואליציה של תוהו ובוהו, אליה הוא ירתום את הליברל-דמוקרטים והמפלגה הסקוטית הלאומית. זו האחרונה בוודאי שהעסיקה את מיי. בבחירות האחרונות, גרפה המפלגה 46 מתוך 49 מושבים במהלך גל לאומני שיכול היה לשגר לפרלמנט גם קופי שימפנזה לו היו מייצגים את המפלגה. הפעם הניצחון הסוחף הזה עלול לקבל מכה קלה בכנף. הסקוטים הקטינו במידת מה את תאבונם לעצמאות, ולמפלגה השמרנית יש את רות דוידסון, מנהיגה חזקה ורהוטה, העשויה להעניק אף זב דם לניקולה סטרג?ן, שהפכה להיות דמות שנואה ביותר בדאונינג סטריט. לא בכדי אמרה מיי בנאומה הדרמטי, כי הסקוטים, הלייבוריסטים, הליברלים ולורדים לא נבחרים חברו יחדיו כדי לחבל במשא ומתן שהיא עתידה לנהל עם האיחוד האירופי על עתיד היחסים ביניהם. רק עמם, היא הדגישה, קורבין יוכל לרשת אותה.
[PIC=16639:center]
היורשים כבר
משחיזים סכינים
בכל זאת, קשה יהיה להאמין שהשמרנים יהיו מסוגלים להפסיד. קורבין לא זוכה לאהדה אפילו בקרב מפלגתו. רבים נוטרים לו טינה על יחסו המעורפל לברקסיט. יעידו על כך כ-20 פרלמנטרים שהחליטו שלא להציג את מועמדותם מחדש. מעבר לפינה כבר מושחזים הסכינים על ידי היורשים האפשריים לרגל שליפתם ב-9 ביוני, לאחר היוודע תוצאות הבחירות. בקרב האיגודים המקצועיים, המפרנסים הראשיים של האופוזיציה, שוררת מלחמת אזרחים. והעיתונות, הוי העיתונות, היא תעשה ממנו מטעמים. יעיד על כך העמוד הראשון של הדיילי מייל השנוא כל כך על השמאל, שנשא את הכותרת לרסק את המחבלים. אפילו תרזה הזדעזעה. זהו העיתון שכינה את שופטי בית המשפט העליון אויבי העם על שהעזו להחליט כי רק הפרלמנט יוכל להחליט על ברקסיט. לכך יש להוסיף את הסאן, הטלגרף, הטיימס והפייננשל טיימס, שיתמכו בכל מחיר בימין, לעומת הגרדיאן, המירור ואולי האינדפנדנט, להם יש השפעה קטנה יותר.
במידה רבה, עושה תרזה חסד עם הלייבור. היא תאפשר למפלגה להיפטר מקורבין ב-2017 ולא כמה שנים מאוחר יותר. זה יעניק ליריביה את האפשרות לבחור מנהיג חדש למשך חמש שנים, שיוביל את המפלגה לניצחון אפשרי ב-2022. איך אמר ניל קינוק, המנהיג לשעבר: לא נראה לי שאזכה לראות את הלייבור חוזר לשלטון בימי חיי. ובכל זאת, אין מדובר בניצחון המונח בכיסה של הגברת, אם מפלגתה תפגין שאננות ותנוח על זרי הדפנה לפני יום הבוחר.
