זהו זה, הסתיימה (כמעט) עונת הכדורגל, הגיעה עונת התארים, הפרסים והבחירות. עוד מעט קט יונח הכתר על ראשה של האלופה, יונף הגביע על ידי המחזיקה, ישטפו דמעות האושר, או התוגה, את הדשא המוריק, אבל העיר הגאה לונדון תצטרך להסתפק, במקרה הטוב, בפירורים. בשעת כתיבת שורות אלו נותרה רק צ’לסי הלונדונית עם סיכוי לסיים את עונת 2011/2012 עם Silverware. אם היא תזכה בגביע ו/או בליגת האלופות או לאו – העובדה שהכחולים מסטמפורד ברידג’ הם היחידים המשתעשעים עדיין בסוף אפריל בתקוות תואר, מעניקה להם ללא היסוס את פרס הלונדונית הבכירה.
קבוצת השנה בלונדון: צ’לסי
רק לפני חודשיים המינוי הזה היה מעורר גיחוך. מי היה מאמין שהאכזבה הגדולה ביותר של הבירה, זו שבתחילת 2012 נראתה כמו גווייה מרוטת אברים, שרועה לאורך ורוחב המגרש ומתכננת את קיצה קדימה, תקיץ לפתע ותעשה את הקאמבק של העונה, ותגיע לישורת האחרונה כשהיא מקדימה את כל יריבותיה, וגורמת לפרשנים, אוהדים ומומחים למיניהם, ללעוס שלל כובעים טכניקולור.
מי היה מאמין כי עונה של שערוריות ותהפוכות – נוסח הקפטן, ג’ון טרי, העומד לדין על הערות גזעניות, המנג’ר, אנדרה וילאס בואס, הנבעט ממשרתו שמונה חודשים אחרי ששולמו עבורו 15 מיליון פאונד, והאייקון, פרנק למפארד, המושלך לכלבים כמו היה סרח עודף – תסתיים דווקא בקול ענות גבורה; עם גמר הגביע האנגלי נגד ליברפול, עם ניצחון ביתי בחצי גמר הצ’מפיונס ליג על ברצלונה ועם קריאת תגר היקפית על כל ההישגים שנותרו אפשריים, כולל מקום בפרמיירליג שיוביל לליגת האלופות הבאה.
צ’לסי הייתה לעוף החול הלונדוני. מעפר היא קמה, והותירה לכל הלונדוניות האחרות רק אבק. ארסנל אמנם התאוששה משהו בחצי השני של העונה, אבל נשארה זה עונה שביעית ללא תואר, ותעדיף למחוק את עשרת החודשים החולפים מן התודעה. טוטנהאם הייתה אמורה להיות מלכת לונדון, עם פריצה סוחפת לצמרת, כדורגל טכני ואטרקטיבי, יפה וגם אופה. אבל בניגוד לצ’לסי, בווייט הארט ליין בחרו במסלול ה-GPS ההפוך. בשבועות האחרונים השתבש הכל, והתרנגולים התנערו מהיכולת כדי להיוותר כמעט ללא כרבולת. לא אליפות, לא גביע ואפילו מקום בצ’מפיונס ליג בסכנה מוחשית.
במערב הביאו פולהאם וק.פ.ר אל התחרות העירונית רק כאב לב ודאגה קיומית, ולכן יכלה אולי החגיגה להגיע ממזרח, אבל ווסטהאם, שאיימה לטרוף את ליגת המשנה בסערה ולשוב בניסיון ההעפלה הראשון אל חבורת העילית, גמגמה אף היא ברגעי המאני-טיים, ותצטרך לעשות את כל המלאכה בפלייאוף הקשה והנזיל. מה שמשאיר את תואר סגנות לונדון 2012 בידי קבוצה נוספת המתהדרת ב-צ’ בפתיחת שמה: צ’רלטון אתלטיק. נא להכיר: אלופת ליג 1 הטרייה, שסיפקה עונה קסומה ואיכותית, ובקצב הזה לא נופתע אם, כמו סאות’המפטון, תדלג על פני שתי ליגות תוך שתי עונות ותשכון לבטח בפרמיירליג כבר בעוד שנה.
מנג’ר העונה בלונדון: רוברטו די מתיאו
לפני 15 שנים, במאי 1997, לקח לרוברטו די מתיאו, אז קשר צ’לסי, 43 שניות לכבוש את השער השני המהיר ביותר בתולדות גמר הגביע האנגלי. די מתיאו סיים אז את המשחק בוומבלי עם 0-2 על מידלסברו ומדליית זכייה. השנה, בגיל 42, שוב הגיח די מתיאו כמטאור, הפעם משומקום, על מנת להוביל את שלושת החודשים המופלאים ביותר של צ’לסי מודל המאה ה-21.
לא זו בלבד שהמנג’ר האיטלקי החזיר את הצבע ללחיי קבוצתו ומועדונו ואוהדיו, הוא אף טרף לחלוטין את קלפי בעליו. אם רומן אברמוביץ’ סבר כי הוא ממנה את העוזר למאמן רק כסתימת חור זמנית, עד לשליפה הבאה של כסף ענק כדי להביא שם גדול, הרי שההצלחה של די מתיאו – הפחת רוח חיים בשלד – תחייב את הטייקון הרוסי במחשבה שנייה. על שאלת 64 מיליון הפאונד – איך הוא עשה את זה – עוד ייכתבו ככל הנראה ספרים. בינתיים התשובה הזמינה ביותר באה לא מתחום הכדורגל, כי אם הפסיכולוגיה. די מתיאו הבין שמתחת לכרסום העמוק בפוטנציאל הכחול מסתתר דיכוי מנטלי. הוא הוציא את הכדורגלנים – רובם ותיקים ומנוסים – מעבדות המשמעת הווילאס בואסית המבאסת, לחירות חדוות המשחק. הוא לא חיפש סמכות, כי אם אמון. הוא גבר על כל הדעות הקדומות, ולכן גם על כל המנג’רים הלונדונים האחרים. עכשיו נראה את אברמוביץ’ אומר לו לא.
שחקן העונה: רובין ואן פרסי
ללא מתחרים כמעט מעופף החלוץ ההולנדי של ארסנל אל התואר האינדיבידואלי. בזכות העונה הפנומנלית של שחקן אחד, איש לא יזכור את ארסנל של פתיחת הליגה, זו שדשדשה בין שמיים וארץ וחישבה את נפשה לשקוע במצולות. בזכות טור-דה-פורס מהפנט של שחקן שהיה להרבה יותר מאשר אחד חלקי אחד עשר – כמו רונאלדו בריאל ומסי בברצלונה – התותחנים היו השנה רובין ואן ארסנל.
*כוכבית העונה: רדינג
מי שמרגיש שלונדון רבתי עדיין קטנה עליו, יוכל שוב בעונה הבאה לעשות את 50 הקילומטרים לרדינג הקרובה. קריסטל פאלאס, מילוול, ווטפורד מוזמנות לקנא: איצטדיון מדייסקי מקבל הפנים, יעטה חג ויארח בין שעריו משחקי פרמיירליג – הישג לא מבוטל ובלתי צפוי למועדון הקטן, שעם תום הקדנציה הראשונה שלו בהיסטוריה בליגה הבכירה, לפני שלוש עונות, ניבאו לא הכול כליה. והנה, עם שלל שחקנים לא אופנתיים, סגל נטול אגו וסלבריטאים, ומנג’ר כמעט אלמוני – בריאן מי? בריאן מקדרמוט – חזרו הרויאלס של רדינג אל הליגה המלכותית. שאפו.
