אחרי בילוי עם
חברים בפאב
לילדה: ראיתי בפאב את גסיקה מהכיתה שלך עם איזו חברה (הילדה לא מגיבה ומתנועעת לצלילי מוזיקה).
אני (מסמן לה בתנועות ידיים להוציא את אחת האוזניות. אחרי כחצי שעה היא נענית): ראיתי את גסיקה בפאב.
הילדה: אוקיי (מחזירה את האוזניות, אני מסמן לה להוציא אחת).
הילדה: אוף, מה עכשיו?
אני: תגידי, איך נותנים לה לקנות שם אלכוהול? היא בגילך, לא?
הילדה: אני יודעת? בטח יש לה Fake ID.
אני: וההורים שלה יודעים מזה?
הילדה: לא נראה לי שהם יודעים, ואתה לא הולך לספר להם.
אני: אני חושב שהם היו רוצים לדעת מזה.
הילדה: אז שישאלו אותה. מה זה קשור אליך?
אני: אני הייתי רוצה שיספרו לי אם הבת שלי שותה אלכוהול בלי ידיעתי.
הילדה: אבא, נו, אל תהיה כזה כבד. אז היא שתתה קצת יין, מה קרה? אתה לא שתית בגילנו?
האישה מהחדר השני: לא, אבא שלך היה חנון רציני. הוא לא שתה לדעתי עד גיל
25.
אני: ממש 25. לכל היותר 23. בכל מקרה, מה זה קשור לחנון? חוק זה חוק. איזה מין דבר זה שאנשים נורמטיביים כמו גסיקה מסתובבים עם Fake ID?
הילדה: אני לא הייתי קוראת לגסיקה נורמטיבית, ובכל מקרה ככה זה, לחצי מהשכבה שלנו יש Fake ID.
אני: הממ עדיין נראה לי שאני צריך להודיע להורים שלה.
הילדה: אבא, פעם אחת ולתמיד – מיינד יור און ביזנס. (אוזניות חזרה באוזניים, סוף השיחה).
אחרי שבוע, פוגש את
אבא של גסיקה בסופרמרקט
אני: היי, מה נשמע? הכל בסדר בבית?
אבא של גסיקה: כן, עסוקים כרגיל, אתה יודע. איך אצלכם? איך אתם עוברים את תקופת הבחינות?
אני: בקושי, אתה יודע, מנסים לא לצאת מאיפוס.
אבא של גסיקה: כן, זה נורא הלחץ שמפעילים על הילדים. הם בסך הכל ילדים. מה הלחץ הזה? אז הם יוציאו B ולא A בבחינה, מה הביג דיל?!
אני: כן, אתה יודע… אפרופו ילדים, הייתי בפאב לפני כמה ימים וראיתי את גסיקה עם איזו חברה.
אבא של גסיקה: כן? הן בטח יצאו קצת להשתחרר מהלחץ. אני כל הזמן אומר לה שאי אפשר רק ללמוד כל היום, צריך גם לבלות קצת ושאם לא תבלו בגילכן מתי תבלו?
אני: ואין לך בעיה עם זה שהיא שותה אלכוהול?
אבא של גסיקה: בחייך, אנחנו בגילה לא שתינו? כל עוד זה לא הרואין אין לי בעיה. שתיהנה.
אחרי שבועיים,
הילדה מתקשרת הביתה
אני: היי, מה קורה?
הילדה: לא נותנים לנו להיכנס להופעה.
אני: למה?
הילדה: כי אנחנו לא בנות 18.
אני: מה זה קשור להופעה?
הילדה: ההופעה בפאב והם לא מכניסים מתחת לגיל
18.
אני: הבנתי, טוב אז אין מה לעשות.
הילדה: זהו שיש. אפשר להיכנס עם ליווי של מבוגר, אז אם אתה תבוא ייתנו לנו להיכנס.
אני: אבל אז אני אצטרך להישאר למשך כל ההופעה.
הילדה: נכון! מה אכפת לך, זאת להקה טובה.
אני: אין מצב, כבר אחת עשרה בלילה, היה לי יום ארוך.
הילדה: תן לי את אימא רגע.
(אחרי כמה דקות) האישה: טוב, מה אכפת לך לקפוץ ולהיות איתן קצת?
אני: סליחה. אני גמור מעייפות, למה שאת לא תיסעי?
האישה: כי אני צריכה להתלבש וזה ייקח לי שעה. בחייך, היא נורא חיכתה להופעה הזאת.
אני: מה זאת אשמתי?
האישה: אתה זוכר איך תמיד סיפרת עד כמה התבאסת שלא נתנו לך ללכת להופעה ההיא של אריק קלפטון?
אני: זה לא דומה.
האישה: בחייך, כמה גרוע זה יכול להיות. תשב מאחורה, תשתה בירה ותקרא בפייסבוק דרך הנייד, כמה זה כבר שונה ממה שאתה עושה בבית?
שעתיים מאוחר יותר,
בדרך הביתה,
אחרי שתי בירות
ועם אוזניים מצלצלות
אני: תגידי, את וגסיקה חברות טובות?
הילדה: לא ממש. שלום-שלום וזה, למה?
אני: הממ, חשבתי, אולי תבררי איתה איך משיגים Fake ID?
