הילדה: אבא, יום כיפור יוצא השנה ביום רביעי הבא, נכון?
אני: כן, למה?
הילדה: אני חושבת שאני הולכת לצום השנה.
אני: באמת, מה פתאום? חשבתי שלפני שלוש שנים, כשצמת בפעם האחרונה, אמרת שמיצית את זה לגמרי.
הילדה: בסדר, אז עכשיו שיניתי את דעתי. הגעתי למסקנה שחשוב לי לשמור על קשר עם התרבות היהודית.
אני: אוקיי, אני מבין. מה יש לך במערכת ביום רביעי הבא שאת רוצה להפסיד?
הילדה: שום דבר, זה לא קשור.
אני: תני לי להיזכר, יום רביעי זה שיעור ספורט עם הריצה שאת שונאת, לא?
הילדה: לא קשור.
האישה שנכנסת מהחדר השני: תעזוב אותה. הילדה רוצה לצום, מה יש? היא מרגישה השנה קירבה למסורת. בעיניי זה דווקא נחמד. ואגב, לדעתי מן הראוי שנתמוך בה ונצום איתה. זה לא לעניין שאנחנו נאכל ונתנהג כרגיל, והיא תסבול לבד.
אני: סליחה? הילדה שונאת את שיעור התעמלות ובגלל זה אני צריך לצום? לא עדיף לדבר עם המורה להתעמלות שייתן לה איזה פטור?
הילדה: אין אצלו פטורים, וזה לא קשור. הסברתי לך כבר – אני רוצה לצום מסיבות של תרבות יהודית.
האישה: אני איתך חמודה. אם את צמה, גם אני צמה. אחד בעד כולם וכולם בעד אחד. כמו אצל שלושת המוסקטרים.
אני: שני המוסקטרים. אני מצטער. אני צמתי מספיק בחיים. אני הולך לעבודה כרגיל.
למחרת בעבודה
הבוס מתקרב: שומע גיא, אתה יודע שבפגישה שלנו, עם הוועדה שמאשרת את התקציב, גסיקה מעבירה מצגת על מימוש יעדים מול תחזיות. זוכר שהיא ביקשה ממך שלוש שקופיות למצגת?
אני: שלחתי לה כבר לפני שבוע.
הבוס: כן, מצוין, אבל העניין הוא שגסיקה נכנסה לשמירת הריון.
אני: מה אתה אומר? לא ידעתי שהיא בהריון. שיהיה בהצלחה.
הבוס: זה אומר שהיא לא תוכל לעשות את המצגת.
אני: אה, חבל.
הבוס: אז חשבתי שאתה תחליף אותה.
אני: מה? לא, לא, מה פתאום. זו חתיכת מצגת, וכל הדאטא אצלה. זה נושא שאני בחיים לא נגעתי בו. ייקח לי שבוע ללמוד את זה.
הבוס: אין מה לעשות, אתה היחיד שבא בחשבון. לפחות אתה מכיר שם את שלוש השקופיות המקוריות שלך.
אני: אבל היא מכירה את כל השקופיות. מה יקרה אם היא תבוא למצגת אחת? זה לא שהיא צריכה לעשות תוך כדי איזו פעילות מאומצת. אני בטוח שהתינוק לא יתעקש לצאת דווקא בזמן המצגת.
הבוס: (מבט חמור סבר ללא מילים)
אני: אבל היא לא יכולה לעשות את המצגת בשכיבה? לאף אחד לא יהיה אכפת.
הבוס: (מבט חמור סבור ללא מילים)
אני: יש לה פתק מהרופא והכל?
הבוס: (מבט חמור סבור ללא מילים)
אני (נאנח): בסדר, בסדר אני אעשה את זה. מתי זה?
הבוס: יום רביעי.
אני: טוב, מה אני אגיד, שיהיה. רגע, אה לא, לא, אני לא יכול ברביעי.
הבוס: למה?
אני: יום כיפור.
הבוס: מה זה?
אני: חג יהודי קדוש. צמים 24 שעות. רוב הזמן בבית הכנסת, מתפללים.
הבוס: חג יהודי? מה לך ולזה? אתה תמיד אומר שאתה לא דתי?
אני: זה לא רק עניין דתי, זה עניין קהילתי. זה סוג של קו אדום שאסור לעבור אותו. אם אתה לא צם והולך לעבודה כרגיל, אתה בסכנת נידוי מהקהילה, שלא לדבר על זה שאשתי לא תכניס אותי הביתה. מצטער, זה סוג של כוח עליון.
הבוס: ואתה לא יכול לוותר השנה?
אני: זה לא עובד ככה. אני ישר נכנס לרשימה שחורה.
הבוס: אתה לא יכול לצום כאן?
אני: לא. אסור לנסוע, אסור להשתמש בחשמל, אסור לכתוב, אסור להשתמש בטלפון – מותר רק לקרוא ספרות לא מקצועית.
הבוס: מתרחק לאטו ומנענע את ראשו מצד לצד בייאוש קל.
אני: פיוווו. זה היה קרוב.
מוצאי כיפור, ארוחה שוברת צום
אני: וואלה, האמת לא היה נורא. נשחזר את זה גם בשנים הבאות?
הילדה: שנה הבאה פעם אחרונה.
אני: זהו? רק עוד פעם אחת? למה מה קורה עוד שנתיים?
הילדה: בדקתי, החג נופל על שבת.
* הכותב הוא בעל הבלוג: זה לא בדיוק ככה: יומנו של מהגר ישראלי שאין לו טענות לאף אחד.
