יש לאנגלים נטייה למלא את השתיקה בדיבורי סרק על מזג האוויר, שאותו הם ממציאים כל יום מחדש. אפילו בחדשות יש לקריינית חיוך עקום קטן מתחת לשפם כשהיא מקפלת את דפי המחשב ומעבירה אותך לפינת מזג האוויר שחותמת את המהדורה.
לפני מספר שבועות, באכזריות מענגת הם דיברו על סופת השלג המתקרבת שכזאת לא הייתה כאן כבר עשר שנים. בן זוגי האנגלי נבהל. תהיי בסדר? הוא שואל בדאגה אמיתית, מה יקרה אם תושבת התחבורה הציבורית ולא תוכלי להגיע לעבודה… וכבר אני מדמיינת תוכניות אלטרנטיביות של השתלטות על מכסחת שלג שתחלץ אותנו מהרחוב ללא מוצא הקטן שלנו בלי שימוש במכונית פרטית שלא תידלק בגלל הקור (ולא בגלל שהיא חוגגת כבר כמה עשורים להיווצרותה בארץ השמש העולה תמיד). הילדה הקטנה שמחה שלא יהיה בית ספר, והילדה היותר גדולה הודיעה שתישאר לישון אצל חברה – ושיהיה לה תירוץ לא להגיע הבייתה.
מרוב דאגה רצתי מיד למקרר. בדקתי שציוד החירום שאגרתי במזווה מימי מלחמת המפרץ (לא זוכרת אם הראשונה או השנייה) עדיין בתוקף. נרגעתי. יש לנו מחסן בחצר המאוכלס בעשרות בקבוקי מים מינרליים, מתקופת החשש להרעלה כימית של אל-קאעידה בצנרת. לא נורא שרק אתמול קיבלתי אי-מייל סדוק שעבר ממחשב למחשב בחודשים האחרונים (אצלי הוא נחת בפעם החמישית השנה) שמזהיר אותי מאיחסון ממושך בהקפאה של מזון/נוזל במתקן פלסטי (ושלא אעיז כמובן להפשיר את המים האלו במיקרו בגלל שהפלסטיק ישחרר שם איזה חולירת רעל, ושהמים עלולים לרתוח ולקפוץ לי על היד בלי אזהרה מוקדמת). מה שהזכיר לי בדאגה ש…איך נצליח להגיע לקאג’ולטי’ס, אם זה יקרה ובחוץ יהיה שלג – ושאת המזחלות מסרנו לפני שנה לחנות צדקה אחת כי חשבנו שיש גלובל וורמינג כזה שיותר לא נצטרך אותן, אז אולי כדאי להעביר אותן לאיזה ילד באוגנדה ששם הגלובל וורמינג עלול להוריד שלג בטעות.
טוב, אז שלג רק טפטף בסוף. אסקימו לא בנינו בגינה, הילדה הקטנה הלכה לבית ספר, הגדולה חזרה לישון בבית ואני נסעתי לעבודה ברכבת ורק הבעל עוד מתבצר מתחת לשמיכה כי הוא לא מאמין לשמועות שבחוץ מצייצות ציפורים, ושבראשון למרץ, פונקט על השעון, צצים הנרקיסים הצהובים לכבוד החג הוולשי, סנט דייויד.
