אולי אפשר להסתפק בכותרת הספר שאינה מותירה מקום כלשהו לספק, ואולי די לנו בשמו של המחבר, איש אוניברסיטת חיפה, המצדד בזכותם של הפלסטינים לשוב למולדתם. אילן פפה, שגם תומך בחרם אקדמי על ישראל (כולל גם על עמיתיו מעבר לפרוזדור), אינו מסתיר את העובדה שנקודת המוצא שלו לפני ביצוע המחקר היא הטיהור האתני שביצעה התנועה ציונית בערביי האזור ב-1948. עבודתו כולה, מראשיתה ועד אחריתה, משועבדת להנחת יסוד זאת. אין לדעתו המדובר בנסיבות מתגלגלות, בערפל המלחמה או בסערת הקרב. היהודים רצחו, הרסו, שרפו, אנסו וגירשו את האוכלוסייה המקומית כחלק מתוכנית אב שיטתית שנרקמה ב-10 בחודש מרץ 1948 בבית האדום המפורסם ברחוב הירקון בתל-אביב בו שכנה מפקדת ההגנה. בשמונת החודשים שעברו מאז הם השלימו את מלאכתם ומעבר לאורגיית הקטל ההמונית הם הותירו ללא קורת גג למעלה מ-800,000 פליטים המהווים את לבו של הסכסוך המזרח-תיכוני כפי שאנו מכירים אותו היום. הנכבה, לדעת המחבר, אינה אלא פשע נגד האנושות במושגי הימים האלה וכדי להמחיש אותה הוא נוקב בשמות כל אלה שהיו עדים להתרחשותה. הוא גם אינו מהסס לטעון חד-משמעית כי עזיבה מרצון אינה אלא מיתוס. הערבים פשוט נרצחו או גורשו וכל השאר לא היה ולא נברא.
אבל הטור הזה אינו מציע לקורא להתייחס בביטול לספר ולו רק בשל העובדה שעוד רבים, ואולי גם טובים, יאחזו בממצאיו כדי לקרוא תיגר על עצם קיומה של מדינת ישראל בשיח הפוליטי העכשווי. פשעים בודאי שבוצעו על ידי יהודים, כשם שבוצעו על ידי פלסטינים וערבים אחרים שחשו לעזרתם. אבל האחרונים מעסיקים אותו רק כקורבנות, בעוד הראשונים מושבים על ידו על ספסל הנאשמים. פפה משתמש בכל מה שמשרת את הטענה המרכזית שלו ולכן ערכו המדעי של הספר הוא מפוקפק. הוא מרבה להישען על מקורות פלסטינים, רבים מהם אוראלים. הוא לא מסתייג מאמינותם והופך שמועות לראיות מוצקות. כאשר פארים זיידן, למשל, נזכר באירועי הכפר דיר יאסין, הוא מספר על התושבים שהועמדו ליד הקיר ונורו למוות בשביל הכיף. הכיף הזה חוזר על עצמו במקומות אחרים בספר, כמו עדויות על מעשי אונס רבים או הרעלות מים באמצעות נגיף הטיפוס. הטענות על הטבח בכפר טנטורה מבוססות על עבודת מחקר שכתב טדי כץ, סטודנט שלו בחיפה, וגם הן ניזונות מגביית עדויות מפלסטינים עשרות שנים לאחר האירוע. כאן מתואר מרחץ דמים על החוף לנגד עיניהם של בנות משפחה.
עבור הכותב 1948 אינה אלא המשך ישיר לאירועי כפר קאסם, קיביה, סברה ושתילה ואפילו ג’נין שמלפני 4 שנים. בכולם ביצעו יהודים מעשי טבח בערבים. ואולי כדאי לשים לב לשורות האחרונות בספר אותו הוא מקדיש לקורבנות הפלסטינים. הוא מביע תקווה כי רק כאשר הפליטים ישובו, הוא יחוש שפרק זה בטרגדיה הגיע לסיומו ואז יתאפשר לכולנו לחיות בשלום ובהרמוניה בפלסטין.
ILAN PAPPE. THE ETHNIC CLEANSING OF PALESTINE.
מאמרים קשורים
ONE WORLD. OXFORD. 313 PAGES. 16.99 POUNDS.
