אהבתו של האומן / אווה ט. גליקמן
“עוד קצת כחול להצללה. כן, בדיוק, בשביל לסדר את האף. יופי. את כמעט שם.” כך מלמל לעצמו לני בזמן שצייר דיוקן נוסף של אהובתו. מאז שהיא עזבה את הארץ, הוא עמל ימים ולילות בדירת הסטודיו הקטנה שלו שבאבן יהודה, כדי לצייר את דמותה נאמנה ככל שניתן. מנורת השולחן הטילה על הקיר כתם אור רחב ובוהק, שבמרכזו ריטטה צלליתו השפופה של האומן. הוא רכן מעל שולחנו. עיניו הגדולות, הכהות, החושבות, התמקדו ביצירה, ובגדיו הרפויים הדיפו תמהיל של צבעי שמן וטרפנטין. ידו ריחפה מעל הקנבס – משיכה לימין, כמה נגיעות של אדום, הברשה של שחור – עד שנעצרה באחת. “הא!” הוא פלט אנקת התרגשות, “הנה את, אהבה שלי.”
שלוש נקישות על חלונו עקרו אותו מהזיותיו. הוא פנה לאחור, תוהה מי לעזאזל יקיש על חלונו בשלוש לפנות בוקר, והבחין בשכנתו. פניה נראו מטושטשות מבעד לזגוגית, ופנס רחוב מרוחק שטף את תלתליה בזהב והאיר את ידה המנופפת לשלום. מבולבל, הוא פתח את החלון ומסך עשן ריחף פנימה. הם תמיד עושים “על האש”, השכנים האלה, חשב. אבל באמצע הלילה?
תוך התעלמות מוחלטת מצווי הנימוס, טיפסה הגברת על אדן חלונו ואיברי גופה משתרבבים לכל עבר – רגל מלאה מונפת לימין ושד כבד נמעך לשמאל. מקרוב, עורה נראה שזוף ומחורץ כקליפת עץ עתיק, ועיניה הירוקות נשאו הבעה משועשעת. “שלום לך!”
הוא לקח צעד לאחור, כמעט מועד על ערימות הבגדים הפזורות על הרצפה. “שלום מרים,” הוא כחכח בגרונו, “לא חשבת לבוא דרך הדלת?”
“קרא לי לוסי.”
“מה, למה?”
“כי זה שמי. למה קוראים לך לני?”
הוא טמן את ידיו בכיסי מכנסיו ולטש בה מבט שואל. נדמה היה לו שהשתנה קולה של שכנתו – עמוק ועבה מהרגיל, והתנגן במבטא זר שלא הצליח לזהות. אבל הוא היה עייף מדי בשביל המשחקים האלה.
“טוב, בוא נבהיר את זה עכשיו,” המשיכה בטרם השיב, “לוסי זה קיצור של לוציפר. אתה יודע – השטן, אשמדאי וכולי. באתי לפטפט.”
“אני חושב שאת עייפה, מרים. בואי, תני לי ללוות אותך הביתה,” הוא רכן לעברה והושיט יד במחווה אבירית, אך האישה התבצרה במקומה. היא ניצבה כצללית לצד ארונו, בפינה נקייה ממטחי האור, ואישוניה זרחו כזוג גחליליות בחשיכה. אז פרצה בצחוק רועם שעקצץ במעלה גבו.
“בחיי, זה היה נהדר אם פשוט היו מאמינים לי – אני לוסי; שלום לוסי,” היא נשענה על הקיר ומבטה ריחף למרחק, כמי שמעלה זיכרונות. “… לפחות נזירים משתכנעים מהר. מיד מצטלבים וצועקים. לחלקם אפילו עזרתי, אבל הם בכל זאת דיברו עליי סרה. אל אלוהים!”
הצעיר ליקק את שפתיו במחשבה, וגמר בדעתו להשתתף במשחק. “נניח שאני מאמין לך, למה שתיראי כמו מורה לספרות בת 50? זה.. נו, איך להגיד? לא כזה מרשים.”
” לני, לני, לני,” אמרה וצקצקה, “אני יכולה להיות כל מי שארצה!”
“בסדר. תוכיחי.”
“מה בא לך? שאהפוך לעלמה צעירה ויפה? לגמל? לכלב שחור?”
“לא יודע. אם את ה-שטן, בטח יש לך כמה טריקים מוכנים מראש, לא?”
“כמובן. אבל לא אהיה כלב שחור – אתה יודע כמה קשה להיות סמכותית כשפרעושים לועסים לך את העורף? קבל את זה!”
תחילה התבוננה בו, כמי שבוחנת את נפשו; אז שקשקה כתפיים בקרקוש עצמות, ובור עמוק נפער בְּחָזָהּ שממנו בקעו אלפי חוטי זהב. הם ריקדו באוויר – נמתחים, נפתחים, מתפתחים – טיפסו במעלה הקירות עד לתקרה, ופגעו בכל דבר שנקרה בדרכם: העיפו את ספרי הקומיקס הפזורים על מיטתו, תלשו ציורים מהקירות, והתלפפו סביב גוו הרזה של האומן. הוא קפא במקומו. פסי הזהב חדרו לארובות עיניו ומילאו את פיו בטעם מעושן. הוא צנח על ברכיו, משתנק, נחנק, נאנק, וכשנשא את מבטו הוא נמלא תדהמה: מולו ניצבה אהובתו. שיערה הקצוץ היה בדיוק כפי שזכר אותו, ועיני הדבש שלה בהו בו באותה תשוקה יוקדת שאהב.
הוא בהה בה, שפתיו פעורות קמעה, אך מלמול בראשו הזכיר לו שזהו חיזיון בלבד.
“או-וואלה!” בקע המבטא הזר מגרונה, ופוגג מיד את תקוותיו.
“המינימום שיכולת לעשות זה לשנות את הקול,” הוא מחה, מעמיד פני אדיש, אך לבו הלם כעומד להתפקע.
“זה מספיק משכנע בשביל כבודו?”
הוא הנהן, שותק.
“יופי. אבל העיניים הדומעות שלך והחיוך העקום לא מרגשים אותי,” אמרה ונעצה את ציפורניה בְּחָזָהּ. “לא!” הוא ניתר לעברה, ידיו מושטות לפנים, אך חוטי הזהב הכו בו לאחור, מטיחים אותו בקיר בצליל חבטה כבד. הוא מיהר להתרומם על רגליו. אחוז סחרחורת, מסך שחור שטף את עיניו והתפוגג בהדרגה. אז מצא את שכנתו, ישובה על המיטה ומברישה את תלתליה באצבעותיה.
“תראה, זה ברור שאתה אוהב אותה. באופן קצת מטריד אם תשאל אותי,” היא הקדישה תנועת סנטר מזלזלת לעבר הדיוקנאות הפזורים סביב. “ובגלל שאני יישות רחומה, אשמח לעזור לך.”
“יישות רחומה?”
“בהחלט. אל תאמין לסיפורים. אנשים מפחדים ממה שאינם מבינים, ומשום מה החליטו שאני השעיר לעזאזל. אתה מאמין?” היא משכה בכתפיה ופלטה נהמת מאס. נדמה היה לו ששולי שפתיה נמתחו לחיוך שובבי, אך הוא קיווה שהוא טועה.
“למעשה, בחוגים מסוימים אני ידועה כרומנטיקנית לא קטנה. אתה יודע כמה שירי אהבה נכתבו הודות להתערבותי? כמה מחזות נכתבו בהשראתי? לבי נכמר לנוכח שבורי הלב,” היא שילבה ידיים מאחורי ראשה ומתחה את צווארה כאווז גאה, אך הרצינה מיד כשהבחינה בארשת פניו הספקנית. “לעניינינו. יש לנו כאן חומר גלם מדהים – הציורים. הם יכולים לעזור לך להשיג את מה שאתה רוצה. אז… מה אתה רוצה?”
“את האהבה שלי.”
“נהדר! אם כך, הרשה לי לשאת לך עצה: אסוף את הציורים שמייצגים אותה באופן המדויק ביותר, והנח אותם זה על גבי זה. חשוב עליה הכי חזק שתוכל, והיא תצמח מתוכם.”
“זה הכול? כזה פשוט?”
“לא. שום דבר בעל חשיבות אינו פשוט, ואתה יודע את זה. זה ייקח כמה ימים. כמה תרצה?”
הוא העיף מבט אל המחשכים סביבו, טלטל את ראשו והציע: “שבע?”
“נו באמת, לני. אל תהיה נדוש. שבעה ימי בריאה, סקרמנטים… תיכף תציע לי שלושה או ארבעים! אתה יותר יצירתי מזה. או,” היא זינקה על רגליה, “חמישה ימים… וחצי. זה חדש! חשוב עליה ולא על שום דבר אחר, ואני אחזור לכאן ביום החמישי וחצי. אם תעשה זאת, אני מבטיחה לך שרצונך יתממש.” היא נבלעה באוויר ונעלמה, לפני שהוא הספיק לשאול היכן הקאץ’.
היומיים הראשונים עברו לפי התוכנית. מיד לאחר שלוסי עזבה, לני ניגש למלאכה: הוא אסף כמה ציורים ורישומי עירום של אהובתו, שבהם ייצג נכונה את רגליה, את ישיבתה הזקופה ואת ארשת פניה הרצינית. אז ערם אותם למרגלות מיטתו, בנקודה שבה הוא יוכל להשקיף עליהם בקלות, ודימה את הרגע שבו תבעטנה רגליה מתוך הדיוקנאות, תישלחנה ידיה לפנים, וגוון עורה הוָנִילי יפעפע מתוך בדי הקנבס. כמה טוב יהיה לנשק אותה שוב! הוא קיבץ את אספקת המזון שברשותו – עוגיות שוקולד, שקיות צ’יפס וחבילת תיונים – והתבצר בחדרו. כך ישב על מיטתו מבוקר עד ערב, בוהה במגדל הציורים ומייחל לשינוי.
ביום השלישי נאורו פניו כשהבחין בגוש המזדקר מתוך הבדים: הייתה זו גבעה חלקלקה, מבריקה, בגווני אוקר, כחול, ירוק וחום, שהתנוצצה תחת קרני הבוקר שבקעו מהחלון. למרות שעדיין הייתה נמוכה – סנטימטרים ספורים בלבד מעל הבדים – היה זה מספיק בשביל לאשש את תקוותיו. אבל סבלנותו החלה לפקוע. לאחר שישב יומיים באותה נקודה, מרוכז ומפוקס, רתחו שרירי ישבנו וקיבתו השמיעה חרחורי מוות. במיוחד הטריד אותו מראה אצבעותיו – הן היו נקיות מצבע. עבר זמן רב מדי מאז שהוא נגע במכחול, וזה הפיץ לעברו ניחוח שמן משכר. “עוד מעט,” לחש לו, כדי שהגוש לא ישמע.
היום הרביעי דידה והופיע. פזור נפש, לני קירב ספל תה מהביל אל שפתיו ובחן את הגבעה: מגוש אמורפי, היא הכפילה את גובהה וגילתה קימורים קלים, כמו פסל גס של אישה. צבע האוקר החוויר והידמה לגוון עורה של אהובתו; כתמי הכחול והירוק התכווצו לכדי ורידים דקיקים – גבעולים המטפסים לגובה – וגווני החום התרכזו בקצה העליון, רמזים לשיער. מגדל הדיוקנאות קרס תחת כובד הגבעה, ואלה התפזרו באקראי ברחבי החדר. איזה פלא! רק עוד קצת והיא איתי. תשוש ונרגש, הוא זינק ממיטתו ומעד על הקנבסים, שלח יד נמרצת אל שולחנו, פגע בכוס טרפנטין ושפך את תכולתה על פורטרט אחד.
“שיט!” הוא ניער את הציור עד שיבש. מה אם זה יעכב את ההתקדמות? הוא הטיל את הקנבס על השולחן, לכסן מבט ואמד את הנזק: קווי המתאר היטשטשו וכמה גוונים נמהלו, זלגו ונמזגו. למרבה הפתעתו, הגרסה החדשה מצאה חן בעיניו – היה זה סגנון מופשט שבו מעולם לא התנסה. כמו מתוך אינסטינקט, הוא פתח את בקבוקוני הצבע בצלילי “פּלָאק” עוקבים, נטל את המכחול והחל לצייר.
מדי פעם שלח מבט הססני מעבר לכתפו, מוודא שהעיסה ממשיכה לצמוח. נדמה היה לו שהיא שקעה מעט, ושהגליל הצמיגי שהיווה את הצוואר התרחב ואיבד את צורתו. הוא הצר על הנסיגה, אבל נפשו הייתה קלה יותר לאחר שצייר. אז עלה בראשו רעיון: הוא יכול לצייר ולבהות בגבעה לסירוגין. גם אם זה יאט את קצב הצמיחה, זה עדיף מכלום! כך הוא שב מחודש למלאכתו, כה מרותק ביצירה עד שנשכחה הגבעה מלבו.
בחוץ טיפסה השמש, אך האומן לא שם לב – תריסי חלונו המוגפים הנציחו את חשכת ביתו כאילו עמד הזמן מלכת. כל שפילח את האפלה היה מנורת השולחן, שהטילה זרקור לכיוון השלולית שהתרחבה בחדר. אותה העיסה שקודם לכן התגבשה בדמות אהובתו, נמסה עתה לאורך הרצפה, בלעה את הבגדים הזרוקים סביב, והתרכזה לבריכה קטנה בשקע שבין בדי הקנבס. מצלם אנוש היא הפכה לציור נוזלי של פּוֹלוֹק. לאחר שרכן שעות מעל שולחנו, חש הצעיר קרירות רטובה בין אצבעות רגליו. מבוהל, הוא הסב מבט לאחור: תחילה התהפכה בטנו, אז הוקסם מפסי האפור והכחול שריטטו בשלולית, מתנוצצים כמו מעל מי שפכים. המראה העגום נתן לו רעיון לציור חדש, והוא סב חזרה על כיסאו.
אם לא היה שקוע ביצירה, כנראה היה זוכר שהגיע היום החמישי וחצי. בסביבות השעה שלוש אחר הצהריים, טפיפות סנדלים הדהדו סביבו ופילחו את לבו. לפני שהספיק לפצות פה, שמיכת עשן שחורה פרצה את תריסי החלון ודחסה את האוויר.
“לוסי!” הוא קרא בין גניחה לשיעול, ושכנתו הופיעה באחת. היא ניצבה צמוד לפניו, הרבה מעבר לגבולות המרחב האישי, וסקרה את סביבתה.
“באמת יש לך כישרון. נתתי לך מתנה, ואיכשהו חרבת גם אותה.”
הוא כרע ארצה, ברכיו שוקעות בנוזל הסמיך ומתיזות ממנו לכל עבר. “סוֹרִי! רק רציתי לצייר קצת. אני יודע איך זה עובד – את הולכת להעניש אותי. בסדר, עשי מה ש-“
“-שקט,” היא שיסעה את דבריו. קולה העבה נישא בטון רך ופניה נמלאו חמלה. היא אימצה לחיקה את האומן האומלל, עורה רותח ומדיף ניחוח חריף, מר ומוכר, כמו טרפנטין, שעקצץ במעלה אפו. ובעוד נשימתו כבדה עליו והוא קופא בין זרועותיה, הוא הבין שהיא בכלל לא מופתעת. לוסי, האחת בעלת עשרות השמות, קרבה לאוזנו של הצעיר, הבל פיה חריף יותר מעורה, ולחשה:
“על מה לך לייבב? קיבלת את מה שאתה אוהב.”
